הלכתי לאיבוד אתמול.
הלכתי במשך חצי שעה בין שורת העצים שיצרה מין קיר דשא ענקי,
חיפשתי מעבר בין כל עץ אבל פשוט איכשהו תמיד משהו מנע ממני
לעבור שם, באמת שחיפשתי את היציאה, היא פשוט לא היתה שם.
אני זוכר, בטוח שהיתה פה פעם יציאה, כזו יפה עם פרחים אדומים
שעושים ריח נעים באף, אבל עכשיו היא פשוט לא כאן. מוזר.
שאלתי את דנה אם היא זוכרת את הדרך, היא ענתה שהיא לא שמה לב,
היא היתה עסוקה מדי בציפורים - דנה תמיד היתה כזו, מעופפת.
המשכנו ללכת קדימה, פנינו ימינה בקיר השלישי וחזרנו אחורה כמה
צעדים כי התברר לנו במהרה שככה התחיל הריב.
באמת שרצינו לצאת משם, אבל פשוט לא הצלחנו, לדנה ולי תמיד היתה
הרגשת נחיתות, תמיד הרגשנו שדברים גדולים עלינו, אבל אף פעם לא
קיבלנו המחשה פיזית לעניין.
אם הייתי יכול להיזכר איפה הייתי בדיוק לפני שנה אני חושב
שהייתי שוב שמח, ניסיתי בכל הכוח להתעלם מהעובדה שנאבדתי, שאני
אבוד בין שיחים ענקיים שלפעמים נראים כזזים מעצמם רק כדי לגרום
למין תחושה של נוסטלגיה.
התחלתי להרהר בפירוש של דז'ה וו, חשבתי שדז'ה וו זה שהקיר
שראיתי לפני חמש דקות מופיע שוב לפני. ושהציפור שעשתה את צרכיה
על העץ עושה את זה שוב על אותו העץ.
רציתי לספר לדנה כמה אני אוהב אותה, וכמה אני שמח שהיא פה
איתי, אבל לא יכולתי, העצים פשוט גרמו לי לכשל מערכות הדיבור,
כל מה שיכל לצאת מפי היה: "הגענו כבר?" ו-"לא היינו פה לפני
חמש דקות?".
דנה התבוננה בי מדי פעם במין מבט של קנאה, היא חושדת שאני יודע
את הדרך החוצה, אבל לא יכולתי להגיד לה שהיא טועה, כל מה
שניסיתי להגיד יצא הפוך.
מצאנו שביל קטן שהוביל אל ברזיה, עצרנו לידה ושתינו, אני לחצתי
על הכפתור, ניסיתי להחזיק אותו מספיק זמן כדי שנוכל לשתות אבל
לא הצלחתי, כנראה שבמקום הזה אין לי כוח כמו שהייתי זוכר.
לגמתי בכל פרץ זרם שני, במידה והצלחתי להגיע, בפעם השלישית דנה
התקרבה ושתתה גם כן, אני חושב שהלשון שלה התנגשה בשלי, אבל
יכול להיות שהיו אלה המים.
המשכנו ללכת, אני ודנה, החזקנו ידיים, אני חושב שזה היה בגלל
שדנה פחדה, אולי שאני אאבד, אני לא יודע.
שאלתי את דנה מה היא מרגישה אבל אני לא זוכר מה היא ענתה לי,
רק מספר מלמולים שנעלמו עם הזמן, זה לא שהיא לא עניינה אותי,
פשוט נפלתי.
בהתחלה כשהתעוררתי ראיתי את העולם עקום, חשבתי שהראש שלי הפוך,
אחרי זה ניערתי מעט את הראש וגיליתי ששום דבר לא בפוקוס - חוץ
מהאף של דנה.
ניסיתי להגיד לה שרק האף שלה בפוקוס אבל אני לא חושב שהצלחתי
לגרום לה להבין.
דנה אמרה לי שכנראה המים בברזיה היו מורעלים מכיוון שלפעמים
מטוסי ריסוס עוברים מעלינו וזורקים את האשפה.
רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה לא משנה מה וזו לא אשמתה אבל
היא הקדימה אותי ואמרה לי שזו אשמתי.
החזקתי לה את היד אבל לא יכולתי להפסיק לרעוד, אני חושב שדנה
הרגישה את זה גם, כי מאותו רגע דנה נראתה בשליטה.
הלכתי אחרי דנה, הסתכלתי על הצל שהיא משאירה אחרי כל צעד שלה,
הייתי עצוב שעל כל צעד שהיא עושה הצל מתרחק ממני, לפעמים
ניסיתי להחזיק ידיים עם הצל של דנה, משום מה הרגשתי שאני לא
מספיק יציב בשבילו.
בסוף הגענו לספסל, שנינו התיישבנו וניסינו לדבר, אבל דנה
הרגישה שאני לא מסוגל להקשיב ואני הרגשתי שאני לא מסוגל לדבר -
תמיד היו לנו בעיות תקשורת.
החזקנו ידיים והסתכלנו למעלה, ראינו ציפור אחת שעפה די גבוה,
מספיק כדי להעלם בעננים, לאחר מכן חתיכת קקי לבן נפל מהענן
בינינו, שנינו הסתכלנו על הספסל וראינו אותו נופל בדיוק בין
שנינו, דנה אמרה שיש לנו הרבה מזל וכנראה שהמצב שלנו יותר טוב
ממה שחשבנו. מוזר, אני פשוט חשבתי שזה דז'ה וו.