כותבת זאת כשעיניי דומעות
חושבת על שעות הבכי הרבות.
זה מדהים עד כמה אנשים מדחיקים
חושבים שזהו, כבר המשיכו בחיים
אבל זה בעצם תמיד נשאר אי שם
כואב וצף לתודעה מדי פעם...
וכשצריך להתמודד עם האמת
הדמעות פורצות גבולות.
ואני, אני אדם שלא בוכה!
אבל איך אפשר שלא במצב כזה?!
עבר כבר חודש, חודש וקצת
אבל זה עדיין טרי ומכאיב לא מעט.
קוראת שירים שכתב מזמן
קוראת תגובות של חברים שרק מבקשים עוד קצת זמן...
ובוכה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.