New Stage - Go To Main Page


הכל התחיל אי שם בשנת 90. קצת לפני מלחמת המפרץ.
הלכנו לזוג חברים של ההורים. זינה ויפתח. אתה בטח לא זוכר אותם
כי היית רק גור. היינו באים פעם בכמה זמן לקיבוץ שבו גדלת כדי
לראות מתי תהיה בשל מספיק שנוכל לקחת אותך אלינו.
לאחר חודש וחצי לקחנו אותך. לא כל כך התחברת לרעיון. הסתובבת
באוטו באי נוחות. עשית פיפי על אבא בכדי לסכל את ניסיון הנהיגה
אבל לשוא. לאחר מכן הבנת שנטלי לא כלכך רצתה אותך בסביבה. עשית
את הדבר המתבקש ונשכת אותה. היא התחילה לבכות אבל גם זה לא
עבד. אמא אמנם שאלה אם אני בטוח שאני רוצה אותך ואולי כדאי
להחזיר אותך אבל סירבתי.
אני מודה, קצת פחדתי, אבל לא ידעתי למה אני נכנס. בטח שאבא
ואמא לא ידעו וגם נטלי כמובן.
ביום הראשון, באו אורחים ואתה ישר נדבקת לעציץ נוי שהיו עליו
אבנים. חשבת שזה כמו אצלך בבית הקודם. ישבתי לידך כל הערב
וליטפתי אותך. לא זזתי מהמקום למרות שאמא ביקשה שאלך לשחק עם
האורחים. אבא נאלץ לישון איתך 3 לילות בסלון כי לא הפסקת
לבכות. לאחר מכן התרגלת לבית.

עם השנים התפתח בינינו קשר חזק. קשר כל-כך חזק שרק מעטים
מהאנשים והחיות שלהם זוכים לו.
היית חתול כל-כך חכם. ידעת לפתוח דלתות ומגירות - מה שעשה
לנטלי את החיים קשים יותר מאחר שבכל פעם שהיא החביאה את
הקוקיות שלה, ידעת לחפש במגירות אחרות ולבסוף היית יוצא מהחדר
שלה עם הפרס הנכסף שהיה בפיך - הקוקיה שלה.
כל מי שהכיר אותך התאהב בך. כאלה ששנאו חיות, כאלה שלא אהבו
ופחדו מחתולים, כאלו שהיו להם טראומות מחתולים... כולם התאהבו
בך.
ליאת, המורה לאנגלית, היתה באה אלינו כדי להתקדם איתי באנגלית
מעבר לנלמד בכיתה. יש לה טראומות מחתולים. היא מאוד פחדה ממך
בהתחלה, אבל לאחר מכן (שבועיים בערך) היא כל-כך התאהבה בך.
היתה שמחה כשהיית נכנס לחדר, מכרסם את העיפרון שהיא הייתה
כותבת בו, מתחכך בשנינו ויושב עליי ועליה לפעמים. כולם אהבו
אותך.
תמיד כשנכנסתי הביתה, חיכית לי ליד הדלת, היית מלווה אותי לחדר
ושם היית מתפנק בזרועותיי במשך שעות.
גם ברגעים הקשים יותר, כשבכיתי, תמיד היית שם בשבילי. למרות
שהיית בסלון ואני הייתי נועל את עצמי בחדר ובוכה בשקט, היית בא
לחדר שלי, מבקש להיכנס ואז היית מלקק לי את הדמעות וישן איתי
עד הבוקר.
הייתי מדבר איתך והמבט שלך לא היה מרפה מהעיניים שלי, כאילו
באמת הקשבת לי. אני חושב שאתה הכרת אותי טוב יותר מכל אדם אחד.
גדלת איתי מאז שהייתי בן 7... עכשיו אני עוד מעט בן 21... אתה
אפילו היית גדול מאייל ב-3 שנים... העובדה שאתה איננו פשוט
קורעת אותי מבפנים... הפכת לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כולם
ראו את האהבה בינינו ובשלב מסויים אפילו שזה נשמע מוזר, הבנתי
שאולי אני לא אוכל לתת לבחורה 100% מהאהבה שלי אליה בגלל האהבה
שלי אליך.

היית תמיד פעיל. אפילו בבית החולים לחיות לא האמינו שאתה בן 14
אלא חשבו שאתה גור. לקחנו אותך לשם כשראינו שאתה לא מרגיש טוב.
שם אמרו שכנראה יש לך גידול. לאחר שהם נאלצו לפתוח ולראות מה
קורה אצלך שם בפנים, הסירו לך את הגידול מהמעיים.
לפני כמעט חודש עברת ניתוח להסרת סרטן שהיה לך במעיים אבל לא
הצלחת להתאושש.
יום לפני שהרדימו אותך, ראיתי את "שרק 2" והוקסמתי מהחתול
שגילם אותו אנטוניו בנדרס. תוך כדי צחוק מהבדיחות שהוא סיפר,
גם בכיתי. אני לא מאמין שמישהו שם לב לכך אבל גם בכיתי כי
ידעתי שזה בעצם הסוף של התקופה המדהימה שלנו ביחד.





למחרת, נסענו כל המשפחה לבית החולים לחיות ביחד איתך. היינו שם
כולנו. בדרך כלל בדרך למרפאה היית בוכה, אבל הפעם שתקת. ממש
כאילו ידעת הכל מראש. נכנסנו איתך לחדר של הווטרינר. עמוס,
כרגיל, הפיל בטעות את האינטרקום וגרם לנטלי ואייל לצחוק. הוא
אף פעם לא לומד ומפיל את האינטרקום.
לא היית רגוע. ניסית לברוח, אבל ברגע שליטפתי אותך ישבת בשקט.
נטלי, אייל ועמוס יצאו החוצה מרוב בכי. אני התחלתי לדבר איתך
ואמא הסתכלה מהצד.
הרופא נתן לך את הזריקה המרדימה (לפני זו שממיתה) ושכבת. שמתי
את הראש שלי מילימטרים משלך והסתכלת עליי בעיניים גדולות.
אמרתי לך כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכח אותך ולאחר כמה
שניות מילא ערפל את מאור העיניים שלך, לא לפני שייללת יללה
אחרונה כאילו הבנת את מה שאמרתי לך. כל אותו הזמן לא הפסקתי
לבכות. גם לאחר שיצאנו החוצה. לאחר שיצאנו גם אמא נשברה וכולנו
בכינו. התחבקנו ברחוב כשאנחנו בוכים.
היה לי כל-כך חשוב להיות איתך ברגעים האחרונים ולא הייתי סולח
לעצמי אם זה לא היה קורה ככה.

כל הזיכרונות שלך מציפים את מוחי והמטען של 14 השנים האחרונות
פשוט כבד מידי בשביל שהזמן ימחק. אני לא אתן לזמן למחוק את
הזיכרונות האלו.
בכל יום שאני הולך לצבא ויש לי קצת זמן עם עצמי, אני מגיע לשיא
של רגשות שבהן אני בוכה בכי חזק מאוד ומצד שני צוחק. אף פעם לא
הגעתי למין שיא כזה של רגשות.

רציתי להיפרד ממך, תולי, היית חתול וחבר נפש אמיתי. אני כל-כך
אוהב אותך... לעולם לא אשכח אותך! אני כלכך אוהב אותך...


יזי זכרך ברוך.

תולי -  1990-2004.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/10/04 5:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון לוין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה