בשעה שכולם ישנים,
שקט אימים מסביב - סוגר.
אני חסרת מנוחה,
סביבי במיטה מתגלגלת
ולא מצליחה לזהות,
מאין הוא בא?
שקט רועם שכזה.

מוטרדת מאוד ולא רגועה,
מוחי כקדחת רוקח בפנים.
מעין תבשיל של מיצים רוחשים.

לא רוצה שום מגע של רגע,
רוצה חום ואהבה ופינוק של הרבה
סבלנות וזמן ביקום.

לא רוצה פמפום של חמש דקות,
משוועת לעוד ועוד, עוד מגע רך ונעים,
עוד לטיפה, דיבור ותמיכה.

רוצה אהבה, לא סתם אשכבה במיטה.
כמו סתם חפץ, כמו בובה שמותחים בה קפיץ
והיא פתאום יכולה לתת מעצמה,
את כל תאוותה וכל כולה.

אם רק הייתי יכולה,
לעזוב את הכל,
למצוא את אשר כבר מזמן לא קיים לגבי.
הייתי הולכת הרחק מכאן,
מחפשת אותי אי שם,
מחזירה את עצמי שלמה לכאן,
כדי לראות כיצד
הכל יכול לעבוד, אחרת.

לנקות, לנקות את הראש,
בבכי אולי עם קצת דמעות,
כדי שירענן אותי ויוציא ממני את הלחץ הזה הפנימי.
רוצה לישון בזרועות אהבה, מבינה, רכה וחפצה.
לא בזרועות ידידות כה זכה, שאותי אינה מרגיעה, משביעה.

מי יתן לי הכוח מכאן להמשיך הלאה לתוך החיים.
שכרגע נראים עבורי ככבדים,
יותר מכמה שקים מלאים.
איך אפשר לתאר את תוכו של הלב,
את הנפש הרוחשת רוגשת,
להקל על מה שבאמת צריך שם יד תומכת, אוהבת.