היה זה לילה גשום, הרי ברור שיהיה לילה גשום, זה סיפור בלשים
סוג ז', אף פעם אין שמש בסיפורים האלו.
ישבתי במשרד שלי ועסקתי בענייני כשהיא נכנסה.
היא לבשה שמלה אדומה צמודה שלא השאירה מקום לתהיות, כי הרי זה
סיפור בלשים סוג ז' אז היא חייבת להיות כוסית ומפתה במיוחד.
היא התיישבה בכיסא והתחילה לבכות; כמו בכל סיפור סוג ז'.
עשיתי את המצופה מבלש בסיפורים מסוג זה ונתתי לה את הממחטה
שלי.
היא נגבה את הדמעות והחלה לספר לי שבעלה היקר וה"יקר" (רמז
רמז) נרצח בדם קר לילה לפני כן. (למה הן תמיד מחכות יממה לפני
שהן באות? וידוי הריגה?)
אמרתי לה שאני אטפל בזה כי הרי זה התפקיד שלי ואם לא אבצע אותו
לא יהיה לכם סיפור בלשים סוג ז' לקרוא.
היא נתנה לי שמות של אנשים שבעלה הכיר ושהיו הכי מקורבים
אליו.
אני כמובן אספתי את כולם לסלון שלה בעוד איזה לילה גשום אחד
כדי להוסיף לקלישאה.
התחלתי לתחקר... אתם יודעים, השאלות הרגילות שיגלו בעייני מה
כל אחד עשה באותו לילה.
אתם יודעים מה הכי מעצבן בסיפורים האלו?
כל פעם האור נכבה אחרי שאחד מהם מספר את הסיפור שלו וכשהאור
חוזר... הוא מת!
נשבר לי מזה!
לקצר לכם את הסיפור, מתוך 12 אנשים שזימנתי לסלון שלה נשארו 3,
היא והמשרתים.
זה תמיד נגמר ככה.
ואף פעם לא תנחש מי באמת עשה את זה כי תמיד יסתבר שזו לא היתה
התשובה הנכונה.
אם תגיד שהמשרת עשה את זה, הוא ימות והאשה היקרה תהייה אשמה.
אם תגיד שהאשה עשתה את זה היא תמות והמשרת יהיה אשם.

החלטתי לסגור עניין, לוודא שהתשובה תצא נכונה לא משנה מה
אבחר.
הוצאתי אקדח ויריתי במי שנשאר.

התיק סגור.

חזרתי למשרד ונמנמתי עד הפעם הבאה שאיזו כוסית יפה תבוא אלי כי
בעלה או חבר שלה נרצח.