"לא ! ! !" ברח לי מהפה בלילה חורפי במיוחד.
הרחוב היה מת כמו לב מדבר. צעקתי עוד מהדהדת בחלל, נעטפת אדי
חום לבנים, ממלאת את כל מולקולות החמצן וכובשת את כל שטחי
הואקום שביניהן.
"אל תלך". קולי רעד וה-למ"ד קפצה ממקומה למגע האויר שלא יכולתי
לשמור עוד בפנים.
אין טעם לשמור את אלו שהיו שמורים לך.
לא שמעת והמשכת ללכת בצעדים מהירים, מתחמקים מהקור.
פניך כבר לא נראים, רק גבך הולך ומתרחק, מואר באורות חדים,
כאלו שצובעים את הכביש הרטוב גם בלילה שכזה.
נשארתי עומדת במקום, מתנשפת, מתנשפת בכבדות כמו מעשן עם וותק
של 20 שנה לאחר ריצה ארוכה ומתישה.