החיים האלה הם בודאי לא הוגנים,
החיים האלה הם החיים הכי מוזרים.
אולי החיים הכי רגילים,
החיים הכי משעממים והכי מאתגרים.
החיים האלה (נראה לי לפחות...) החיים האמיתיים.
ועד שלא יוכח שיש עוד חיים,
אלה החיים היחידים.
עולם מוזר, עולם של דווקא.
הכל בו דווקא.
האנשים עושים דווקא לאנשים אחרים.
האנשים עושים דווקא לכל העולם.
והעולם עושה לנו דווקא בחזרה,
אפילו שלא עשינו כלום, למרות שבטוח משהו עשינו.
אני לא יודעת אם להתלונן או לשמוח על מה שיש לי.
מקווה רק שלא יהיו לי עכשיו עוד אהבות.
כי אמרו לי שאין הגבלה ונמאס לי לדלג בין שלוש אהבות.
הכי טוב זה אחת גדולה,
בלי לחשוב על אחרים, על אחרות...
ויש לי אחת גדולה אבל יש גם אחרות.
ויש התלבטויות והמוח מתפצל.
ואני רוצה להיות באלף מקומות ביחד.
עם המון אנשים שונים- אהובים שלי.
שאלו אותי כבר איך אני מתמודדת עם כל האהבות,
כי זה באמת קשה לתמרן בין כולן.
ואת האמת, ביום שאני אבין איך
אני אצרח את זה בכל העולם.
קשה לחיות בפיצול כזה,
הרגשה של לרצות את הכל
והרגשה של אולי קצת פספוס.
רוצה הכל ואי אפשר, כי קצת מכל דבר זה לא עוזר.
צריך למצות אחת.
למרות שזה קצת אתגר וזה כיף.
אין את זה לכולם.
אולי אני בנאדם אוהב? או שפשוט יוצא לי ככה.
שבכל מקום כמעט שאני נמצאת יש את האנשים הכי מדהימים בעולם.
שאחרי הכל זה גם דבר חיובי.
כמעט הכל נראה לי כמו אהבה.
מקווה שלא תהיה עוד אהבה, רוצה עוד, ברור שרוצה עוד לאהוב!
זה דבר כיף, יפה, אני נהנית מזה, מאוד נהנית!
רוצה עוד אהבה ועוד ועוד!
אני אף פעם לא ארצה להפסיק לאהוב!
אבל אולי מה שאני מחפשת זה אהבות מסוג אחר?
נראה לי שאולי הבנתי אותי.
אני רוצה אהבה אחת גדולה ועוד אהבות קטנות מסוג אחר.
אחח... אהבה טובה, יפה, מסובכת.
עולם מסובך, עולם של דווקא.
אולי דווקא זה לאו דווקא רע? כי הדווקא שלי הצליח...
מקווה שהוא לא ייפסק לעולם!



27.8.2004