הוא ישב לו על ספסל האבן והביט במבט מסוקרן מסביב.
שמיים כחולים, עננים, שמש והציפורים מצייצות להן ממרומי
העצים.
הוא נאנח לעצמו וחשב מה לעשות הלאה, היה משעמם לו כמו תמיד,
הוא התרומם מהספסל בכבדות ופסע לו באיטיות לאורך השביל.
"מקום יפה", חשב לעצמו בעודו עובר על פני המזרקה הראשית
שמסביבה פזורים פסלים מוזרים, הוא התפלא שרק עכשיו הבחין
בדבר.
"אומנות מודרנית", גיחך לעצמו בעודו מעיף מבט מלא בוז באיש
הניקיון המנגב בעצלנות את אחד הפסלים החדשים.
הוא עבר על פני המדשאה הראשית רחבת הידיים, מוקפת רובה בגדרות
חיים.
"אני שונא את סופי השבוע", רטן לאיש העיתונים ששכב על הדשא,
ערמת עיתונים לצדו בעודו מפטפט נמרצות בפלאפון שלו.
איש העיתונים הרים את ראשו והסתכל עליו, כמסתכל על מכונית
חולפת או קופאית בסופר, וחזר לשכב.
הוא כבר היה רגיל שמתעלמים ממנו, אם לשפוט לפי הנסיון שלו עם
אנשים, אולי זה באמת היה לטובה (לשני הצדדים).
"איך אני מתעב אותם", המשיך (הפעם לעצמו), הוא העיף מבט
בשעון.
בסופי שבוע היו הביקורים ולכן הוא "נאלץ" לשוטט לו בחוץ שעות
נוספות עד שהזיקיות (כמו שנהג לכנות אותן) יעזבו להן.
הוא לא אהב להימצא בחדרו בסופי שבוע, הרבה רעש והרבה אנשים
מיותרים שרק גורמים לו לאי נחת.
כבר נמאס לו שאלברט מציק לו כל פעם מחדש עם הזיקיות שלו,
"למרות שהוא מתכוון רק לטוב" אמר לעצמו וחייך.
"אני יכול להסתפק במועט, ולא צריך את כל השטויות שהם דוחפים לי
בכוח, אבל אין לי רצון להתווכח איתם או לפגוע באלברט", ניסה
לשכנע את עצמו, אבל הוא ידע שגם הערב כמו בכל סוף שבוע במשך 22
השנים האחרונות יחכו לו זר פרחים וסלסלת פירות וממתקים בחדרו.
יותר מכל הוא לא יכל לסבול את המבטים.
מבטים חלולים וריקים מתוכן (ולעיתים נראים כמאשימים) במסווה
מעורר רחמים של דאגה ואהבה.
הוא כבר היה רגיל לכך (22 שנים זה הרבה זמן) וידע כי אין לו
ברירה אלא להחזיר את אותו המבט בדיוק בתוספת חיוך סתמי הבא
לשכנע:
"אתם רואים, אני בדיוק כמוכם והכל בסדר אצלי."

חתול עקשן במיוחד ליווה אותו עוד מהמזרקה ולמרות שהוא לא חיבב
במיוחד חתולים, הוא נעצר וליטף את היצור בגסות.
"איזה מין יצור מוזר אתה?" לחש אליו בעודו מלטף את פרוותו.
"כל-כך רך למגע ושקט. ממש לא מן העולם הזה!" הוא הופתע עד כמה
הדבר ריגש אותו.
"טוב, חבוב, אתה הולך לעזור לי למצוא את יוני או מה?" חייך אל
היצור, ועמד שם כמצפה לתשובה.
החתול יילל קלות והתיישב לו באמצע השביל בין אבני החצץ, בוהה
מסביב.
"טוב, ידידי העצלן, בניגוד אליך אין לי את מותרות הזמן", נפרד
מידידו החדש והמשיך במורד השביל.
"איפה הוא לעזאזל?" התלונן לעצמו ובדיוק נזכר ששקרים זו לא דרך
נאותה להכיר חברים חדשים (הרי זמן זה כל מה שהיה לו).
הוא נענע בראשו וציקצק בלשונו, מאוכזב מעצמו.
הוא רצה לחזור ולהתנצל בפני ידידו החדש, אך כשהסתובב נוכח לדעת
שהיצור כבר הספיק להעלם לו וכל מה שהשאיר מאחוריו הם צרכיו.
הוא קימט את שפתיו, כמו שהוא היה רגיל לעשות לעיתים תכופות
כשהיה מתאכזב, והמשיך ללכת.
"אהה!" צעק בקול רם, כמה ראשים התרוממו להם מעל הגדר החיה
שהקיפה את השביל משני צדדיו.
"הוא הרי בדרך כלל משחק שח בסופי שבוע, לא?" חצי שואל חצי
אומר, הראשים נעלמו להם כלא היו.

בעודו מתקרב לשולחנות השח הבחין ביוני היושב על קצה הספסל
ומכרסם את ציפורניו, בצד השני ישב לו יצחק החיוור, שתמיד נראה
כעומד לקבל התקף לב ולהתפגר במקום.
"טיפוס שקט, היצחק הזה", נזכר לעצמו בעודו פוסע באיטיות אל עבר
השולחן, והתפלא שמאז שיצחק הגיע למקום לא החליף ולו מילה אחת
עימו.
"לעזאזל איתך, יצחק", גידף יוני בעודו מעיף מבט מפוזר ומלא
אימה בלוח השחמט, כאדם שספינתו נטרפה המחפש חפצים להיאחז בהם.
יוני לקח ברצינות את משחקיו ואפילו הייתה לו טבלת משחקים בה
ציין את ניצחונותיו והפסדיו, אך הוא זנח אותה לאחר זמן מה כאשר
התברר לו שהוא כבר לא יהיה הקספרוב הבא.
הוא נעמד ליד השולחן, והתבונן בלוח מעמיד פני מתעניין.

"איפה היית? רציתי לשחק איתך", קיבל את פניו יוני, כאשר עיניו
עדיין נעוצות בשולחן.
"סתם הסתובבתי והתפלאתי מהנוף", ענה בעודו מביט ביצחק שבתורו
חיטט נמרצות באפו ביד אחת ואחז במכנסיו בידו השנייה.
"שלום לך, יצחק", ברך אותו לשם שינוי.
"שלום", ענה לו בקול חנוק.
"איבדתי את החגורה שלי", אמר יצחק לאחר כמה רגעי שתיקה בעודו
מתבונן ביונה שנחתה לה על השולחן הסמוך.
היונה התהלכה לה באצילות בין המשבצות, כדורשת בעלות על
הממלכה.
"שקרן. תגיד שלקחו לך, זו לא בושה".
בקרוב יחזירו לך, אתה תראה", השיב לו יוני בנימה מנחמת.
יצחק לא ענה והמשיך במלאכת החיטוט, בעודו מחזיר את מבטו אל
השולחן.
"נו, אז איפה היית?" שאל שוב יוני, שידע כבר את סיבת הביקור
הלא כל-כך מפתיע הזה.
"אמרתי לך, סתם טיילתי", ענה לו והתלבט עם עצמו האם לבקש או
לחכות.
"תגיד, הם הלכו כבר?" שאל יוני.
"לא נראה לי", ענה והציץ בשעונו, "שעות הביקורים נגמרות רק עוד
שעה".
"קח", אמר לו יוני והוציא חפיסת סיגריות חצי ריקה מכיסו.
"תודה", השיב לו, "אתה יכול לקחת גם את התפוזים הפעם, לא מתחשק
לי".
"נו, אז אתה רוצה משחק או מה?" ענה לו, בעודו מסדר מחדש את
הכלים על השולחן.
"לא", השיב לו, "אני אלך לספרייה, שמעתי שהביאו ספרים חדשים
השבוע".
הוא נפרד משניהם והלך לדרכו.

"לפחות תמצא לך פינה נסתרת או משהו", הטיחה בו עדנה, "אתה יודע
שאם תופסים אותך, אני אסתבך!" המשיכה.
"את צודקת", השיב לה בכניעות, בתקווה שתלך בעודו מוצץ את
הסיגריה בהנאה, "אני מצטער".
"אתה לא בסדר", ענתה לו בעודה מנסה לזייף את היותה נעלבת.
הוא פשוט רצה שהיא תעזוב אותו לנפשו, היא יכולה להיות כזאת
קרציה לפעמים.
"קצת מאוחר מדי לחנך אותי מחדש, את לא חושבת?" ענה לה
בקרירות.
"היא לא תעשה כלום", חשב לעצמו, "היא כבר תפסה אותי עשרות
פעמים" ניסה להרגיע את עצמו בעודו לוקח שאיפה ארוכה.
"כנראה שכן", זרקה לכיוונו, הסתובבה והחלה לפסוע בעצבנות ממנו
והלאה.
"מה עקץ אותה היום?" חשב לעצמו בעודו מסיים את הסיגריה.
בניין הספריה המתפורר ניצב מולו בעודו יושב לו ומנסה להזכר האם
הספרייה פתוחה כעת או לא.
קול של רעם מרוחק נקלט בעמימות באוזניו, הוא הביט צפונה וחייך
אל העננים האפורים המרוחקים - הוא אהב גשם.
השמש נעלמה לה מאחורי העננים ורוח קרירה ליטפה את הדשא ברכות,
כמנחמת או דואגת.
הוא הביט בעלים הממריאים אל על ונוחתים להם על גג הספרייה, רק
כשהאחד מהם נחת על ראשו הבין כי קר לו ושאינו לבוש כהלכה.
"כדאי שאכנס", מלמל בעודו מסיר את העלה מראשו.

הדבר הראשון שהכה בו כל פעם מחדש כאשר נכנס אל הבניין היה
הריח.
ריח של עץ רקוב מעורבב עם ריח של נייר ישן וטחוב ושתן.
לא היה הרבה אור בספרייה, רק כמה נורות בודדות משתלשלות להן
מהתקרה המתקלפת, היה נדמה לו כי אפילו לאור היה ריח חולני
משהו.
הוא פסע בדממה על השטיחים הקרועים והתיישב לו ליד אחד
השולחנות, לא היו הרבה אנשים בספרייה והוא לא הכיר אף אחד (חוץ
מהספרנית).
אחרי עיון קצר בספרים שמילאו את השולחן הוא קם והתקדם אל
המדפים (לא שהוא אהב לקרוא - פשוט לא היתה לו ברירה: הוא היה
חייב לעשות משהו!).
הוא נזכר בספר האחרון שקרא, משהו שטותי שדלילה (הספרנית)
המליצה לו עליו, הוא גיחך לעצמו ונזכר שהוא רק קרא את הפרק
הראשון (הוא שנא רומנטיקה).
"מסכנה", מלמל בקול חרישי.
דלילה לא היתה משוגעת (לפחות לא רשמית) אלא סתם יצור אומלל,
היא היתה בת 56, רווקה וגרה לבד (יותר מזה היא לא סיפרה לו).
נזכר איך היא נהגה לברך אותו בחיוך המכוער שלה כל פעם שראתה
אותו. "אם הדוקטור היה חותם לי עליך, כאן ועכשיו הייתי מתחתנת
איתך!".
"תודה לאל שהיא ישנה עכשיו", חייך לעצמו בעודו מביט בה שרועה
על השולחן.
"מוזר שהיא לא מצאה לה מישהו, אחרי כל-כך הרבה זמן", הרהר
לעצמו, "ככה זה כשאתה חי באגדות, או במקרה שלה - ספרים". מחק
את החיוך מפרצופו והחל לפשפש במדף הראשון שראה.
כמו תמיד הוא מצא איזשהו ספר אנונימי, בלי כותרת או שם המחבר,
הוא החליט "להסתכן" אחרי שהביט בשעונו ושם לב שעוד מעט מגיעה
שעת כיבוי האורות.
הוא לא רצה להעיר אותה והחליט שיחתום כבר מחר, הוא היה בטוח
שהיא תסלח לו.
"כדאי שאמהר", פלט תוך כדי הליכה מהירה, "עומד לרדת גשם" אמר
בקול וחייך לעצמו.