אתמול כשצפיתי בה רגשותיי גאו. היא כל כך בטוחה בעצמה, כל כך
מודעת לצורה בה היא משפיעה על הסובבים אותה. הרגשתי שמעבר
לתחושות ההערצה מבעבעת לה גם זיקה קלה של קינאה.
הרי מה שהיא מצליחה לעשות במין טבעיות נונשלנטית אני אוכל
להשיג רק אם אשקיע את מלוא קסמיי וכוחותיי.
זה פשוט לא הוגן! רגע, שלא תבין אותי לא נכון, זה לא שאני חושב
שהיא חכמה ממני או כשרונית ממני, פשוט, ככה זה. קשה להסביר זאת
במילים, אני לא ממש צריך להסביר לך את זה, אתה חי פה בדיוק
כמוני.
אני רוצה לשתף אותך במשהו שקרה אתמול, זה יישאר בינינו, כן?
אתמול הייתי בארכיון הישן של הספרייה. הייתי צריך למצוא איזה
מסמך שמישהו בטח תייק לא נכון לפני כמה שנים. נו, אתה מכיר את
המשימות האלה. בין טלפון לתיוק גם יש את המשימות המעצבנות האלה
שבעצם גם מוציאות אותך קצת מהשגרה. אבל תמיד נזכרים בדברים
האלה חצי שעה לפני שאני צריך לאסוף את הילדים מהגן... טוב,
נסחפתי, זה לא הזמן לקיטורים, בעצם זה קשור לסיפור שלי.
אז בעוד אני מחפש את המסמך הנעלם, הגיעה מישהי להפקיד קופסה
מלאה ספרים.
היא הייתה אישה טיפוסית, אתה יודע, נכנסה עם הביטחון הנשי
המופרז שלה, כאילו היא מנהלת את העולם. העיפה בי מבט בוחן
וסוקר, ניסיתי לחייך אבל היא כבר הפנתה את מבטה ויצאה. אתה
מבין? כאילו אני אוויר...
הרגשתי כל כך מושפל, אבל מה יכולתי לעשות? החלטתי שהנקמה הקטנה
והמתוקה שלי תהיה לראות מה היא באה להפקיד. אני יודע, זה דבר
שטותי, אבל את זה אני יכול לעשות, מה שלא יודעים לא מזיק...
פתחתי את הקופסא בשקט, ליבי פעם בפראות, זה ממש לא אופייני לי
לעשות כזה מעשה נועז, לא חדלתי להציץ מעבר לכתפי לראות אם
מישהי באה.
לפתע נשמעו רחשושים מכיוון הדלת, שלפתי את הדבר הראשון שידי
נגעה בו בארגז והחבאתי אותו מתחת לחולצתי ופניתי חזרה לחיפוש
המסמך הנעלם, שהסתבר שהיה ממש מתחת לאפי.
יצאתי מהארכיון כשאני בטוח שהחוברת שהכנסתי מתחת לחולצתי
הצמודה בולטת כמו הרי הרוקי ביום בהיר, אבל זה עבר בשלום.
במשרד דחפתי את חבילת הדפים, שכבר לא ידעתי מה לעשות איתה
בדיוק, לתוך התיק הענק שלי. רצתי לאוטובוס ואפילו הספקתי לאסוף
את הילדים בזמן.
כל אחר הצהריים הילדים הסיחו את דעתי מהעניין, גן שעשועים,
מקלחות, ארוחת ערב, סיפור לפני השינה, נשפכתי, הייתי הרוג.
סופסוף שקט, קרסתי על הספה באפיסת כוחות, שלחתי יד לשלוף את
התיק שהתיישבתי עליו בטעות ואז נזכרתי. התמלאתי לפתע כוחות
מהולים ברגשי אשמה ופחד, מה אבא שלי יאמר אם ישמע שהבן היקר
שלו עשה כזה מעשה לא ישר, ממש מרד... לא רציתי אפילו לחשוב על
זה.
הוצאתי מהתיק את אגודת הדפים, זו לא הייתה חוברת, זה היה חלק
מספר, כפרק וחצי מספר לא מוכר, התמלאתי אכזבה.
בגלל זה חששתי כל כך? זה אפילו לא ספר שלם, וישן כל כך.
הסתכלתי בשעון וראיתי שהאישה צריכה להגיע מהעבודה רק עוד כשעה,
התחלתי לעלעל בדפים לפני שאזרוק אותם לפח.
אתה לא תאמין, זה ספר ישן, מאוד ישן, הדפים כמעט התפוררו לי
בידיים, הוא נכתב בימים אחרים, ממש בדיוניים.
האישה שעליה סיפר הספר אולצה על ידי בן זוגה לעזוב את משפחתה
וללכת אחריו למקום בו עבד. היא נשארה כל היום בבית לטפל
בניקיונות ובילדים כשהוא טרוד בענייני העבודה שלו ולא נמצא
כמעט בבית. אתה מצליח לתאר את זה לעצמך? ללדת את הילדים וגם
לטפל בהם? נורא. איך אישה יכולה להעניק לילדיה את החום והחינוך
שגבר יכול לתת?
והיית צריך לקרוא על הגבר, איך הוא ניהל את כל העסקים שלו
בחוץ, ממש כאילו התחלפו היוצרות.
פתאום נזכרתי ששמעתי פעם איזה סיפור שנשמע ממש מופרך על כך
שפעם הדברים היו הפוכים, אנחנו היינו אלה שניהלנו את העולם,
ששלטנו בעולם העסקים, הן ישבו בבית וחיכו לנו בערבים, בדיוק
כמונו היום. חשבתי אז שזו סתם פנטזיה של גבר מתוסכל שלא משלים
עם גורלו, אבל עכשיו אחרי שקראתי את פיסת הספר, אני כבר לא
בטוח כל כך.
אל תצחק לי, זה לא נעים.
אני הגבר המתוסכל? נפלת על הראש? אני ממש אוהב את החיים שלי,
לא אוותר על הילדים שלי בשביל שום קריירה שבעולם!
כן, אתה צודק, אם זה היה נכון היא לא הייתה משאירה את ארגז
הספרים כך לידי.
אתה בטח צודק, זה בטח עוד עותק של ספר פנטזיה מהסוג הגרוע
ביותר...
אני חייב לרוץ, לבת הקטנה שלי יש חוג כדורחפת בעוד חצי שעה...
שיישאר בינינו, כן?