ליונתן שלי...

טריקלינקוס התרכז ,עיניו עצומות שערו הבלונדיני התנופף ברוח
האביבית הקלילה. עורו עקצץ בשעה שהעביר אנרגיה מרפאת לבחורה
החולה בכפר.האנרגיה זרמה מתוך גופו משאירה אותו מרוקן וחלש,
רקלה חיכה אליו בשמחה "תודה טרי", הוא חייך אליה בחצי פה "מתי
שתצטרכי"  הוא חשב להוסיף עוד משהו לבחורה היפה שכרגע עזר לה
אבל היא כבר התעלמה ממנו, התשלום,ידע, יעבור ישירות
לאקדמיה.הוא יצא מהבקתה מכופף את ראשו כדי שלא יפגע ממשקוף
הדלת הנמוך. הוא לא הרגיש שמחה או סיפוק או כל רגש אחר שלימדו
אותו שהוא צריך להרגיש באקדמיה לקוסמים זהובים אחרי עזרה
לזולת.
שהוא פסע בשערי האקדמיה הוא הרגיש דקירת רעב בבטנו, הוא התעלם
ממנה. אם ימהר יספיק לבלות עוד כמה שעות בספריה. הספריה כמו כל
האקדמיה היתה יפיפיה, בנויה מלבנים זהובות מוארת באורות רכים
של קסמים ומרוהטת במדפים מעץ תות ממורט. בפינות הספריה פוזרו
כורסאות רכות בצבע בורגונדי לנוחות הסטודנטים.
כך לפחות נראתה רוב הספריה החלק הישן של הספריה היה שונה. ולשם
הלך טריקליניקוס כבר לפני כמה חודשים הוא הבין שקסמי האור
וקסמי הריפוי של הקוסמים הזהובים לא מספקים אותו, בין השאר
מפני שלא פתרו את התעלומה הגדולה מכולם, המוות. האמונה הרווחת
שבמותך תאסף אל אור רך, תשכון בחיק האל ותפגוש את כל יקירך
נראה לטריקליניקוס מופרך במיוחד מה שהקנה לו ציון נכשל
בתאולוגיה.
צעדיו הרכים, כשל חתול, כמעט לא נשמעו בשעה שהוא צעד לעבר החלק
העתיק של הסיפריה לשם הוקצו כל הספרים שלא התאימו לתפיסת העולם
של מנהלי האקדמיה. כמובן בהיותם קוסמים זהובים הם האמינו שכל
ידע הוא חשוב אבל מכיוון שלא רצו לעודד קוסמים צעירים לפנות
לתחומים אחרים הקצו את כל הספרים שלא מצאו חן בעיניהם לחלק
הישן של הספריה. שם לא היו לבנים זהובות או כורסאות רכות,
הלבנים שעל הקירות היו בצבע שחור ובאויר היה ריח קלוש של
עובש.טרי ידע  מה הוא רוצה,אלמוות.שום דבר אחר לא יספק
אותו.נכון שקוסמים חיו יותר מבני אדם רגילים אך זה לא הספיק
לו. איפה שהוא צריכה להיות התשובה הוא חשב לעצמו ובשל כך בילה
שעות רבות בסיפריה מחפש את התשובה. למעשה הוא בילה שם את כל
שעות הפנאי שלו.
אך ללא הועיל .הוא ראה ספרי כשפים אפלים רבים אך אף אחד מהם לא
התקרב לנושא המדובר. למעשה הוא חש כאילו ישנה קונספירציה אישית
נגדו. המרצים, הספרים כולם הלכו סחור סחור ואף אחד לא נגע
בנקודה הרגישה.
טרי לא איבד תקווה באותו ערב אך הוא היה קרוב לכך שהוא מקלל את
המרצים שלו, את הספרים, את יצרני הספרים ואת עצמו הוא הלך
לפונדק הכפר כדי  לעודד את רוחו."אם כי לא משהו אחר" הוא חשב
בזעם .מסטודנטים ציפו לערכי מוסר גבוהים במיוחד. בעיקר בשל
מראם היפה של הקוסמים הזהובים. גבוהים  שזופים וחסונים בעלי
שער בלונדיני ארוך נראו הקוסמים כאילו נוצקו בתבנית אחת וכדי
לשמור על יחסים טובים עם הכפרים הסמוכים לאקדמיה אחד מהחוקים
היה מתחסד במיוחד שקבע שעל כל הסטודנטים להתנזר מנשים.
טרי נכנס לפונדק שואף לקרבו בהנאה את ריחות השיכר החם והחומר
לניקוי עץ. כל המקום הקרין אוירה של ידידות. הוא סימן למלצרית
להביא לו שתיה ובחר בשולחן הקבוע שלו, שולחן זוגי קטן שנחבא
בצילה של קורה תומכת ענקית מעץ אלון.
בדרך כלל איש לא הצטרף אליו,  והוא שמח שכך היה, אבל הערב  בחר
לשבת לידו,בדיוק שהוא עמד לסיים את הכוס השניה שלו, (התישב
לידו? ) אדם בעל עור בהיר  שפניו הוצלו על ידי ברדס בצבע ירוק
כהה. "שלום  חבר" הוא לחש בקול מלטף.טרי לא ענה, הוא לא רצה
לעודד את הזר לשבת על ידו. הזר חצי חיוך על פניו  סימן למלצרית
להביא שתיה לשניהם. דעתו של טרי על הזר השתפרה פלאים. "כל אדם
שקונה לי שתיה הוא חבר שלי" הוא הכריז,מודע לעובדה שהוא שיכור
קלות.טריקליניקוס הפך תמיד חברותי יותר לאחר מספר כוסות משקה
והוא מצא את עצמו מספר לזר את כל מאבקיו בחודשים האחרונים
למצוא לחשי אלמוות. משהו בתוכו אמר לא לעצור, לא לדבר יותר אבל
היה משהו מהפנט בחיוכו של הזר והוא מצא את עצמו מדבר בעל
כורחו.
הזר רק חייך והקשיב, לבסוף לאחר כוס השיכר  המי יודע כמה (טרי
איבד את היכולת לספור אחרי מספר מסוים של כוסות ) דיבר הזר
"אולי יש לי את מה שאתה מחפש" הוא הוציא מפה כתובה  בצפיפות
בכתב עכיבישי ומסר אותה לטרי לאחר מכך הנמיך את ברדסו זרק מספר
מטבעות על השולחן וקם ויצא מהפונדק .
נשארה בטרי עוד מספיק פיקחות בשביל לדחוף את המפה לכיס ולגרור
את עצמו בחזרה לאקדמיה.
למחרת בבוקר,עם כאב ראש, הוא בחן את המפה, היא היתה כתובה
באלבירנת' השפה האבודה של הקוסמים.בשנתו הראשונה הוא לקח קורס
באומנות אבודה כך שהוא יכל לזהות את השפה אך לפענח את הכתוב
היה משהו אחר.
היה לו שעור אך הוא לא טרח להגיע אליו, וגם לא לזה שאחריו, לא
היה מה שהמרצים שלו יכלו ללמדו, בצעדי החתול שלו הוא עשה את
דרכו לחלק העתיק של הסיפריה. לקח לו שבוע לפענח את המפה וגם זה
בקושי, האותיות התנגדו נחרצות לכך שמישהו יקרא אותן והמשיכו
לזוז בנבזות על הקלף משנות את מקומן בלי הודעה מוקדמת.
לבסוף שכבר היה מוכן להתיאש הוא הצליח לקרוא את המילים הבאות
"שחור השמים כשחור העיניים
נשמת המוות קרה  כקרח,
למחפש הטועה תימצא הדרך"
זה נשמע לטרי כמו קשקוש אך הוא למד לא לקחת שום דבר כמובן
מאליו, חוץ ממילים אלו הוא לא הצליח לקרוא דבר. במשך החודשים
הבאים ניסה טרי לשווא לפענח מילים נוספות, אך המפה עמדה בכל
ניסיונותיו.
הוא אף עמד בפני ועדת משמעת בשל העדריותיו התכופות מן
השעורים.
וכך משועמם ומאוכזב הוא ישב בשעור היסטוריה מקשיב בחצי אוזן
בשעה שהפרופוסר המבוגר , בצורה מפתיעה לא זהוב שער כמו רוב
הקוסמים הזהובים סיפר על תולדות האקדמיה. "האקדמיה נוסדה לפני
אלף שנה  והיתה במקור בית ספר לקוסמים שחורים, שמה המקורי היה
סלקו טנטרום,שם עתיק באלבירנת' שפרושו..."
"נשמת המוות" אמר טרי בחיוך
"נכון" הסכים הפרופסור בוחן אותו בסקרנות אבל טרי רק חייך.
שהשעור נגמר הוא רץ לחדרו מרגיש כאילו הוא מרחף. "כל כך פשוט"
הוא פרש את המפה לפניו "סלקו טנטרום" הוא אמר בקול בוטח
והאותיות זזו על הקלף והסתדרו לפניו.
"ברוך הבא מחפש, מה רצונך?"
"אלמוות"
"ואתה מוכן לשלם את המחיר?"
"כן" טרי אפילו לא היסס  והקווים התחילו לזוז יוצרים מפה של
האקדמיה לא כפי שהוא הכיר אותה אלא כפי שהיתה לפני אלף שנים,
מקום מלא מלכודות וקסמים אפלים.
הוא התאים את מה שראה המפה עם מה שידע  והתחיל ללכת אוחז במפה
בחוזקה. לאחר פניות רבות הוא עמד מול קיר מוצק עשוי מאבן שחורה
אחת.
"ומה עכשיו?" הוא לחש לעצמו.
המפה לא סיפקה הסבר, כנראה זה משהו שהיה מובן לחלוטין אלף שנה
קודם לכן והמפה לא טרחה להסביר אותו.
הקיר היה יפיפה ושיקף בצורה מעוותת את כל הסביבה בלי מחשבה
נצמד אליו טרי מרגיש את מגעו הקריר שהפך חמים הקיר בלע אותו
לתוכו. הוא החל להאבק והקיר רק בלע אותו  אל תוכו יותר ויותר.
הוא כמה לנשום, ראותיו צרבו והוא, שוב בהחלטה לא מודעת חדל
להאבק. ואז באותה קלילות שבה הקיר לקח אותו אליו הקיר שחרר
אותו. באבחה כאובה הוא הרגיש את האוויר ממלא את ראותיו. אויר
עבש אבל אויר. הוא היה מצדו השני של הקיר. שם על כן ממתכת,
מעוצב בצורה של שני דרקונים כחולים , היה ספר.
ספר פשוט בכריכת עור חומה שטרי התקרב אליו הספר רשרש ונפתח.
טרי התקדם באיטיות, מרגיש איך הספר קורא לו,קולות עתיקים ,
לוחשים, "בא, התקרב"
והוא גילה שהוא לא יכול לסרב. עיניו הכחולות נפערו בתדהמה בשעה
שהביט בספר. שם לפניו היה מונח לחש האלמוות. פשוט. כל מה שחיפש
במשך כל כך הרבה זמן.זה היה לחש משלוב עם שיקוי שנועד ללילה
ללא ירח. במשך שעות הוא ישב מול הספר חוזר על כל הברה כדי
שיהגה במדויק את המילים בלשון העתיקה.
לאחר שהיה בטוח שהלחש שוכן במדויק בתוך זכרונו פנה לשנן את
השיקוי. המרכיבים היו פשוטים. כאלה שיכולת למצוא בכל ערכה
לקוסם מתחיל אך דרך ההכנה היתה מסובכת, העדינות והמורכבות שבו
את ליבו.
לאחר מכן פנה ויצא דרך האבן השחורה. הפעם הוא לא נחנק אלא עבר
דרכה בביטחון מלא. הוא ידע מה הוא עושה.
כל מה שנשאר לו מכאן והלאה היה להכין את השיקוי ולחכות ללילה
ללא ירח.
הוא כמעט לא היה יכול להאמין שהגיע הלילה המיוחל. הוא חזר על
הלחש בראשו מוודא שכל הברה נמצאת במקומה הראוי ואז, בחצות, ידו
אוחזת בחוזקה את השיקוי הוא הגה אותו.
ריכוזו היה מושלם והוא הרגיש שהלחש כמעט אומר את עצמו, רוצה
לפרוץ החוצה. "על החיים ועל המוות" הוא חשב ושתה  את השיקוי.
כאב עז פילח את גופו מאצבעות רגליו ועד לראשו משאיר אותו כורע
על ברכיו, רועד, דמעות בעיניו. ואז בא הגל השני. טריקליניקוס
התעלף.
הוא התעורר לאחר מספר שעות, מקצב הולם  בתוכו מפריע לו, החדר
היה חשוך אך הוא היה יכול לראות טוב . העולם נפרש לפניו
בגוונים של שחור ולבן, עכבר קטן הילך בפינת החדר ותפס את תשומת
ליבו , הוא נוכח שהוא שומע את פעימות ליבו, קטנות ומהירות בשעה
שהעכבר חמק לו.הוא הדליק נר מתוך הרגל ואז הבחין שצבע עורו
השזוף השתנה ללבן חלבי . בתדהמה הוא בהה בתדהמה בקצוות שער
שהשתנתה לשחור  משיי וכהה בזמן שהרגיש את הקצב בתוכו גדל. ואז
הביט בראי וצרח. הוא הבין מה היה המקצב הזה,הצמא שהציק לו,
כיון שבעוד שהחדר שמאחוריו השתקף במראה לאור הנר, לו לא היתה
בבואה.

הוא חמק החוצה, צל בלתי נראה, רוח קפואה שעברה בשקט גורמת לך
לתהות אם היה משהו שם או אם זה היה משחק דמיון. הוא נכנס
לבקתתה של רקלה החלון נפתח לפקודתו מעלה חיוך קטן של סיפוק על
פניו. ושם במיטה היא שכבה, שער הטיציאן הנהדר שלה פרוש מסביבה
,עיניה עצומות.ספקות התגנבו לליבו של טרי, אחרי הכל הוא היה
קוסם זהוב נשבע להגן על החיים הטבע הטב וה..."לעזאזל עם זה"
הוא חשב ושיקע את ניביו בצווארה החלק של רקלה ,זה הרבה יותר
טוב. אלמוות.