את חופשת הסמסטר האחרונה רותי שלי, אף פעם לא תשכח.
רותי ואני עוסקים במחקר. היא בחוג לגיאולוגיה ואני... אה כן,
אני חוקר ספרות השוואתית.
לפעמים אני שוכח מה תחום העניין שלי ועוד כמה דברים ''קטנים'',
ביניהם את מערכת היחסים שלי עם רותי.
לא, זה לא סוד. כולם יודעים על היותי חוקר ספרות השוואתית וזה
לא מפני שאני משווה ביננו, ביני לבין רותי. אבל לפעמים אם
צריך, אז כן.
למה לא, כמעט כולם עושים את זה, משווים. אפילו רותי.
לפעמים, אני שואל אותה, למה לא החלפנו את הדסיפלינות שבחרנו.
רותי אומרת לי, שאני אומר את זה רק בגלל שאנחנו יחד כבר הרבה
זמן ואיכשהו וגם מתישהו...
הצלחנו לכפות אחד על השני את תחומי העניין שלו.

''דווקא אני אוהב גיאולוגיה'', אמרתי לה. ''אני יכול להסביר
לכל אדם, על היווצרותו של השבר הסורי אפריקאי ועל קונגלומרטים
ומטאוריטים בנגב, ועל כל זה אני יכול לדבר, גם מתוך שינה''.
הוספתי.
''זה בדיוק העניין'', חייכה רותי והוסיפה.
''חוץ מזה כל העיסוק האינטרדספלינרי שאתה עסוק בו עושה לי קצת
דיזי''. ''עאלק דיזי'' הפטרתי לעברה.
''תפסיקי לדבר איתי בשפה כזאת'' הערתי.
''זה נשמע מתנשא, וחוץ מזה הכל עושה לך סחרחורות, אולי את בכלל
בהריון''? שאלתי. רותי נאנחה, ''אולי''.
''בחודש האחרון לא שמרנו'', אמרה רותי. ''אפשר לחשוב מה כבר
עשינו'' השלמתי את דבריה בציניות.
''די עם זה'', נזפה בי רות.
קיפלתי את הזנב ביו הרגליים, השתתקתי.
גבר אמיתי, צריך לדעת מתי לסגת.
האמת, אנחנו צריכים לקחת חופשה. פאוזה של רגע. מהחיים
המשותפים, מהעבודה ומהלימודים... כי בינינו, ביני לבין רותי
שלי, נפער - הר (המלווה בפעילות גיאולוגית מתמדת).
כשעסוקים במחקר, קצת קשה למצוא את הזמן, אבל כעת שהיחסים
בינינו נהיו כמעט על סף. חשתי שאני חייב לעשות משהו.
 
לא עברה דקה וכבר עמדתי ניצב ליד מפתן הדלת עם תרמיל קטן,
ושנורקל מבצבץ.
למה השנורקל,? ''צריך'', עניתי. ''אבל למה''? שאלה רותי...
''את לא מבינה, חייב להיות שנורקל מבצבץ בסיפור הזה.''

''איזה סיפור?'' שאלה רותי. את יודעת, משכתי כתפיים, שלי
ושלך...לא ?!
''כן אני יודעת'', ענתה רותי, ''אבל בדרך כלל זה רק הסיפור
שלך''.
''יכול להיות'', השבתי.

עלינו לאוטובוס הירוק שיצא בחצות ודיברנו על מה שנעשה בחופשה
הבאה לקראתנו. הגענו לעצירה הראשונה בפאתי דימונה.

ירדנו לקדמת האוטובוס, רוח מדברית נעימה קידמה את פנינו, הצתנו
סיגריה ולא לקחנו לראות, לא שאנחנו מעשנים, אבל חופש, מותר.
שנינו חייכנו חיוך של ''מרלבורו לייט'', חיוך המסגיר טיפשות.
''סיני... כל כך קרוב וכל כך רחוק''. פיזרתי מילים מהולות
בעשן. השתעלתי...
העשן התפוגג. האוטובוס המשיך.
ירדנו באילת, לא התמהמהנו. המשכנו לטאבה. מונית ישנה ומקושטת
לקחה אותנו בקירטועים כל הדרך עד למסוף.
צ'באח אל ח'יר בירך אותי ה''שוויש'', בכניסה לצד המצרי,
השבתי לו בחיוך. ''צ'באח'', גם עליך.
צריך לשמור על יחסים טובים עם השכנים אמרה רותי.
''צריך, אז מה, מישהו עושה עם זה משהו'' עניתי.
לפעמים אתה קצת קשה, הזכירה לי רותי. תתרכך קצת. להזכירך, אתה
בחופשה.
''עצור!'' נשמע קולו של פקיד מצרי עם שפם.
מה יש בתיק''? שאל.
בשיקוף, שעשינו במסוף, ראו כנראה עצם בלתי מזוהה.
זה היה השנורקל.
השוטרים המצריים עוד לא ראו שנורקל כזה, הם חשדו.
הוצאתו אותו, הם חייכו.

זהו, נכנסנו למונית והכרזנו יחד, פה אחד. ד'הב. נשמנו לרווחה
מאוויר המדבר, ''כולו ד'הב'', אמר בחיוך הנהג הבדואי. אכן, הכל
זהב, הסכמנו, לפחות כשמדובר בחופשת סמסטר.
רות נשענה עם פניה עלי ופיזרה נשיקות קטנות על כתפי.
רותי הזכירה לי שבמהלך החופשה היא תהיה כבר בשלהי העשור השני
שלה. אחזתי בידה. לא אמרתי כלום. רותי ליטפה ברכות את
אצבעותיי.
''זה נעים לי אל תפסיקי'', ביקשתי.
שרתה ביננו מן נעימות מיוחדת כזאת. השמורה במערכת יחסים,
לרגעים בודדים. .
''תגיד'', היא שאלה. ''אתה באמת אוהב את מה שאני עושה''? ''למה
את מתכוונת''? קצת היתממתי.
''תה`יודע, מה שאמרת לי אתמול על תמצית הידע שלך בגיאולוגיה''.
''זה היה אתמול'', חייכתי.
הסתכלתי החוצה מהחלון.