חלק שני: רושם אפסי, או: הגברת הלבנה של השירה.

הסיפור הזה הוא על מישהי אחרת מאשר בחלק הראשון. סתם, שיהיה
ברור. הפעם מדובר על הבחורה הראשונה שהגיבה ליצירה שלי באתר
'במה חדשה'. הייתי בטוח שזו מישהי מבוגרת יותר, בגלל שיש לה שם
מיושן כזה, שם לא של ימינו, שם שאולי היה מתאים למישהי בגיל של
אמא שלי. אבל אני לא מתכוון להעליב (בכלל, לאורך כל הסיפור
הזה, אני לא מתכוון להעליב או לפגוע או להציג באור שלילי אף
אחד) וזו בכלל שאלה של טעם בסופו של דבר, אני מניח. כאשר קראתי
את אחת התגובות שלה (הדברים הרגילים בתגובה חיובית, אני כותב
מדהים, ציון מקסימאלי ליצירה, וכו') שמתי לב שיש לה מספר
אייסיקיו. הוספתי אותה לאייסיקיו שלי, אבל לא יצרתי קשר, והרבה
זמן באמת שלא דיברנו. מתישהו התפרסמה עוד יצירה שלה, ובדף
היוצר שלה הייתה תמונה שלה. הכיתוב אמר שמישהו פעם אמר לה שיום
אחד מישהו יראה אותה ברחוב וימחא לה כפיים. בכל אופן, מה אומר
ומה אעשה, מצלמות האינטרנט הללו לא עשו עימה צדק. לא ייחסתי
לתמונה כל חשיבות בעת ההיא.

אני לא זוכר איך (היא למדה לאיזשהו מבחן וזה היה כתוב בהודעת
ה'אוואי' שלה, קפצתי על ההזדמנות לפתוח בשיחה, אני מניח), אבל
בסופו של דבר כן יצא לנו לדבר, שיחה קצרה, עניינית, נחמדה כזו.
ובסופה היא אמרה לי "נעים להכיר, אגב". מטבע לשון שגור, אבל
כיום אני כבר לא יכול לקחת את המשפט הזה כמובן מאליו, כשמסתבר
שהוא לאו-דווקא כל-כך נכון...

השיחה הזו לא דיברנו שוב במשך כמה זמן (והרי אני לא התעניינתי
במיוחד בלדבר איתה מכיוון שבאותה עת היא הייתה בעיניי 'סתם
אחת' - איך שדברים משתנים...) ואז התחלנו לדבר לעיתים תכופות
יותר, באופן קבוע אפשר לומר. מתישהו היא גם שלחה לי עוד תמונות
שלה, והתברר לי שלא מדובר פה ב'סתם מישהי' - מדובר בה.

באותם הימים, באיזשהו צירוף מקרים שלא (כן) יעלה על הדעת, היה
לה חבר. ודיברנו גם קצת עליו וזה בכלל לא היה מוזר או משונה.
כנראה שהייתי הרבה פחות מריר והרבה פחות מאוהב אז לעומת היום.
כיום, המרירות נשארה. או-הו, כמה שהיא נשארה.

אבל קרה מה שקרה. אני לא יודע אם זה נכון רק לגביי או לא, אבל
אי אפשר להישאר לא-מאוהב בבחורה כמוה לאורך זמן. אבל המצב הזה
שבו יש לה חבר התמיד בעיקשות מרתיחה. אך יש לסייג זאת. הייתה
לנו שיחה בה היא אמרה לי כי אם היינו נפגשים לפני שהיה לה חבר,
סביר מאוד להניח כי היא הייתה מתאהבת מי (ומהר, כדבריה), וכי
היה בינינו משהו. אך לא היה ולא נברא וכנראה שלא נועד להיות.
ובכל זאת, טוב לדעת שמישהי כמוה יכולה הייתה להרגיש ככה כלפיי.
כמה זמן לאחר מכן היא והחבר שלה נפרדו, אבל כדרכם של הדברים
האלה (או שלא כדרכם, מי אני שאדע), שוב לא היו לה רגשות כלפיי.
ובכלל, היו לה, ויש לה, ויהיו לה, עוד הרבה דברים אחרים על
הראש.

מאז, מן הסתם, השיחות בינינו כבר לא היו כשהיו. מסתבר, למעשה,
שהיא הייתה בטוחה שיש לי רגשות כלפיה אפילו אחרי שאמרתי לה
שהתגברתי עליה (ואכן דברתי אמת). זו הסיבה שלאחר כמה זמן היא
פשוט חדלה מלהגיב לי להודעות. הייתי קורא על מעלליה בהודעת
ה'אוואי' שלה, ויודע שהיא בבית, ומתסכל לנוכח העובדה שלא
קיבלתי תגובה. ובכל זאת, הייתי אומר ביני לבין עצמי שיש לה
דברים אחרים לעשות בחיים חוץ מלשבת ולדבר איתי באייסיקיו, ושמי
אני בכלל שאבוא אליה בטענות. חשבתי שכנראה אני סתם פרנואיד.
אבל בכל זאת שלחתי לה הודעה ושאלתי אותה לפשר הנתק הזה שנוצר
בינינו. ואכן קיבלתי ממנה הודעה לגבי זה שהיא החליטה לנתק איתי
את הקשר, "לטובתי".

אח, כמה טוב לדעת שמישהי שהייתה כל כך חשובה לגביי ושהעזתי
לדמיין שאני חשוב - אפילו במעט - לה, יכלה פשוט כך לנתק את
הקשר איתי. כל כך קל לשכוח שאי-פעם היה מישהו כזה שקוראים לו
רן, הא? כל כך כיף היה לי לגלות שאני יכול להשאיר כזה רושם
אפסי על אנשים שעשו עליי את כל הרושם שבעולם. כתבתי על זה
אפילו שיר, "לגרום לזה להפסיק", שמפורסם גם במדור שירה ופרוזה
של האתר 'שעת השין' וגם באתר 'במה חדשה'.

לאחר אותה התכתבות גורלית, שוב חזרנו לדבר, ואפילו החלפנו
תמונות שוב. חשבתי שאולי שוב יוכל להיווצר בסיס לקשר הידידותי
החביב שהיה לנו בהתחלה. אך לאחר כמה זמן, בן היא הקפידה ליצור
את הרושם כי לדבר איתי זה כלום אלא טרחה בשבילה, שוב הידרדרו
שיחותינו לאותה תבנית שבלונית, ושוב נדם הקשר. לי זה הפריע,
ומשום מה, בכל פעם שקראתי את הודעת ה'אוואי' שלה, היה שם משהו
שביאס אותי. בין אם היא למדה לתיאוריה (קנאה ותסכול - אני עוד
בטראומה מהכישלון בתיאוריה בבית-הספר) ובין אם היא בילתה עם
החבר לשעבר שלה (תבינו לבד למה זה גם ביאס אותי), תמיד היה
משהו שם שגרם לי להרגיש רע. לקרוא יצירות שלה שבהן היא כותבת
על איך היא והחבר שלה ידידים כל כך טובים, גם לא שיפר את
הרגשתי. הרי אני עברתי ממישהו לאף-אחד בשבילה. פעם עוד היה
אפשר להאמין שיכולנו להיות ידידים טובים ואפילו יותר. היום השם
רן כבר לא קיים בראשה.

מרוב הצטברחות מחקתי אותה לבסוף מרשימת האייסיקיו שלי - אך לא
נראה לי שהיא שמה לב.

כשהיא הייתה עצובה, הייתי משתגע, מוכן לעשות הכול אך לא יכול,
בשביל להיות לידה ולנסות לעזור לה, להגן עליה.

ועכשיו? עכשיו כבר אין על מי להגן.