היה לי אחד בכתה, בוא נאמר ככה, הוא היה מוזר.
היו לו שבע אצבעות בכל יד, וברגלים שלוש בכל רגל.  לא רק בגלל
זה הוא היה מוזר, לא לא, הוא היה בא בבוקר לכתה וכאילו במקום
לנופף ביד ולהגיד שלום, הוא היה דוחף את הראש בתחת. כן, גם אני
לא הבנתי בהתחלה למה הוא עושה את זה, זה נראה לי, מוזר.

תמיד הייתי נתקלת בו בדרך לבית הספר אז יצא שהלכנו יחד כמעט כל
יום. אחרי כמה חודשים ככה, אזרתי אומץ והחלטתי לשאול אותו למה
הוא דוחף את הראש בתחת כל בוקר כשהוא בא לכתה. אני זוכרת
שבהתחלה הסתכל עליי במעין מבט כזה של - מה את רוצה - מה את
שואלת שאלה כזו בכלל, בסוף הוא ענה לי והתשובה הלכה ככה:
לפעמים אנשים ששותקים רוב הזמן לא מקבלים יחס וגם לא מקבלים תא
זיכרון אצל האנשים מסביבם. אני הבנתי אחרי כמה זמן שאם אני לא
אתחיל לעשות משהו אתכם אז אתם בחיים לא תדעו איך אתם שוכחים
אנשים ששווה לזכור, החלטתי להראות לכם כל בוקר מי אתם, אנשים
שהולכים עם הראש בתחת, מתעניינים בעצמם ורק בעצמם!

אני חייבת להודות שלתשובה כזאת לא ציפיתי, בעצם לא כלכך ידעתי
למה לצפות.  חבל לי עליו, על אותו ילד מוזר, הוא השקיע את כל
השנה בללמד את כולם לקח שהוא שכח שבסופו של דבר שאנשים שהולכים
עם הראש בתחת לא שמים לב אליך בכל אופן, גם אם תקפוץ מול
הפרצוף שלהם מאה פעמים. הכי חבל היה לי הקטע שאם הוא לא היה
עסוק כלכך בללכת עם הראש בתחת, הוא היה שם לב איך אני כלכך
שמתי לב, אליו...