בלילות יש מידה של שקט
ולעיתים זה מספיק
למחוק את שאריות היום.
גם לארונות ספרים
-באם העלו הם מספיק אבק-
יש שקט משלהם, מאובק.
אך בביתי ארונות כאלו לא היו
והימים נמשכו לנצח,
עד שהלילות כמעט ונעלמו
ולרוב לא היה שקט.
ולכן שתיקות עוד הולמות בי
ובדממות כבדות,
היכן שאחרים אולי יבחינו
בשינויי גוון וצבע
אני עיוור צבעים, שוקע באפור,
מסוגל רק בלילות עמוקים, בסתיו
לקלוט איזה הבזק בזווית העין
של משהו מחריש בכחול כהה.
ימי ספוגים רק רחש והמולת ההמון
אין בהם בדידות או מרגוע.
אך בלילות
יש מידה של שקט.