דניאל היה בן 17 וחצי כשאיבד את בתוליו לבחורה שאותה אהב,
הבעיה היא שהיה לה חבר וגרוע מכך שהיא אהבה אותו. רונית ודניאל
היו חברים מאוד טובים כבר מכיתה ו', תמיד היו ביחד בבית ספר,
יצאו הרבה ביחד, התחילו לעשן ולשתות ביחד, אפילו הנשיקה
הראשונה של שניהם הייתה ביחד. רק מה, הם לא היו ביחד. בחופש
הגדול שבין י' ל-י"א, דניאל נסע לאמסטרדם, כשחזר דבר ראשון
שעשה זה נסע אליה.
אמא שלה הכניסה אותו, והוא מתוך הרגל, אני משערת, לא היסס
כשפתח את דלת החדר שלה, רק כדי למצוא אותה שוכבת מתחת לבחור
חצי ערום, אותו לא הכיר. "דנו'ש! חמוד שלי! מתי חזרת?". היא
שכחה לרגע שהיא לא ממש לבושה ופשוט קפצה עליו בחיבוקים, הבחור
שלא הכיר נראה מבואס, הוא לעומת זאת, רק עמד שם והסמיק. "טוב
תירגע, אפשר לחשוב שבחיים שלך לא ראית שדיים" אז זהו, שלא.
בהמשך רונית עדכנה אותו בכל מה שהתחדש כשלא היה, פתיחת הקניון
בעיר, אחיה כנראה חוזר בתשובה, איך הכירה את הבחור שעכשיו ידע
את שמו ועדיין לא הכיר, ו-"אה כן... איבדתי את הבתולים, אז איך
היה הטיול?". דניאל שתק.
עם הזמן רונית ודניאל התחילו להתרחק, היא בלתה יותר ויותר זמן
עם הבחור שלא הכיר ועכשיו גם לא אהב במיוחד, והוא מרוב שכל כך
רצה להגיד לה איך הוא מרגיש ולא יכל, פשוט לא אמר שום דבר.
מדי פעם עוד הייתה באה אליו. בוכה ומבולגנת הייתה נכנסת אליו
לחדר, והוא היה מחבק אותה, מביא לה שוקולד עם פצפוצי אורז כמו
שידע שהיא אוהבת, מקשיב לכל מה שהיה לה להגיד ובסוף היה מציע
שילכו לשתות, כי זה תמיד משפר את ההרגשה.
באחת הפעמים האלה, שבהם בכתה על זה שלא הכיר ומה שהוא עשה
הפעם, דניאל שתה יותר מדי. הוא פשוט תפס אותה ונישק אותה והיא
לא התנגדה. ומה שקרה, קרה.
אבל כמו שאמרתי בהתחלה, היא הייתה מאוהבת במישהו אחר, מה
לעשות, חברים, אנחנו לא חיים באגדה.
ועד היום, כל כמה זמן היא מגיעה אליו בדמעות והוא מחבק אותה,
מביא לה שוקולד עם פצפוצי אורז כמו שהיא אוהבת ולא אומר שום
דבר.