פרק ראשון

אלפרון דה סאן התעורר לקול דפיקות חזקות בדלת. הוא לא אהב
להתעורר מוקדם, הוא לא אהב להתעורר בכלל, אבל מעולם, מעולם לא
להתעורר בלילות. מי שדפק בדלת ידע שהוא מסתכן במוות בטוח. מי
הוא זה המעז להפריע את מנוחתו באמצע הלילה, מי זה האיש שמעז
לקטוע את שנתו. בלב אחוזתו בחדר גדול עם מיטה נפוליאונית
וכריות שכיסו את הרצפה התחיל לעשות את דרכו מטה, 3 או אולי
ארבע קומות מטה, תלוי באיזה דלת דפקו. אלפרון ידע כי מי שדפק
בכזה כוח חייב להיות אדם בעל סמכות, שכן איש לא יעז להפריע את
מנוחתו שלו, אלפרון, באמצע הלילה. מעולם לא נאלץ להתעורר בין
המשמורות. אפילו בתור ילד נהג לישון, בתור תינוק, מעולם לא
התעורר בלילות אלא ישן שינה ארוכה, שינה שאיש לא היה רשאי
לקטוע אותה. הוא הקיץ חזרה ממחשבותיו, שהרחיקו לכת על ילדותו.
הדפיקות לא פסקו, הן רק התחזקו. בתסכול שגבל בכעס שחרר צעקה
מהירה. לצידו הופיע נער קטן עם שפם שטופח בצורה יוצאת דופן.
הוא החזיק נר ומיהר להשיג את צעדיו המהירים של אלפרון, שבצעדים
חסרי סבלנות מיהר לעבר הדלת הראשית של האחוזה.

"איפה כולם, איפה השומרים" דרש.
הנער, מראה מפוחד על עיניו פחד לדבר, ונראה כשוקל את דבריו. לא
הייתה דרך קלה להגיד את מה שהיה בדרך לומר. כל מה שיגיד יפיל
עליו את חמתו של אדונו.
"השומרים הם שדופקים בדלת, אדון" אמר בנימה מתנצלת.
גבה אחת של אלפרון עלתה בצורה מפחידה, מוציאה את פרצופו
מהפרופורציה השלווה שהתאפיין בו.
"איפה המשרתים?" שאל, זיעה מתחילה להנגר על מצחו.
ושוב הנער נראה כשוקל את דבריו, מהסס ולבסוף משהגיע לאותה
מסקנה שהגיע בנוגע לשאלה השנייה ענה, "ברחו".
"ברחו ממה?" הגבה השנייה הצטרפה לחברתה שעמדה תלויה למעלה.
בגמגום הצליח לשחרר הנער שתי מילים, "מההמון בחוץ"
"ההמון בחוץ? וכי איזה המון אמור להיות בחוץ?" המחסור הנוסף
בגבה נראה עתה ברור, שכן הפנים, שנשארו בלי גבות לעוות, התחילו
לעוות את קצוות פיו.
"ההמון הזה" אמר הנער והצביע באצבע כושלת לעבר החלון.
הדפיקות לפתע נעצרו, אלפרון ניצב עתה מספר צעדים לפני הדלת
הראשית, כשמבחוץ עלו צעקות רמות מפי מפקד המשמר הפרטי שלו!
"תפתח את הדלת, אדון, או שנצטרך לפרוץ אותה"
לפרוץ אותה? מה הולך פה? אתמול בערב כשעליתי על יצועי בדיוק
בשעתיים לקראת חצות הכול היה שלו, ובעצם אולי יותר מדי שלו?
"תפתח את הדלת, אדון, או שנצטרך לפרוץ אותה" חזר הקול הסמכותי
בשנית.

בתנופה גדולה פתח אלפרון את שתי הדלתות הגדולות, מסית את הבריח
במקביל ומגלה המון רב של אנשים בחוץ, בשטחי אחוזתו שלו, רומסים
את הגנים ומחזיקים קלשונים ולפידים בידיהם. ממולו עמד חיל
המשמר הפרטי שלו, מאחוריהם מרכבה עם סורגים שהייתה פתוחה
וכנראה המתינה למשהו, ובין המרכבה לבין המשמר שלו עמדו קבוצה
של קצינים צרפתיים, עם מדים חדשים. כאלה שראה אלפרון במפתיע רק
לפני יומיים, לאחר שחזר מביקור באדמותיו באפריקה, היכן שאביו
ישב על ערש דווי. השומרים החזיקו דגל, שהוא לא זיהה, אך זכר
שראה לפני יום, כשחזר על הצי הפרטי שלו מיותר משנתיים של שהות
באפריקה, היכן שנשלח בבהילות לפני שנתיים בשביל אביו, ונשאר שם
עד למותו לפני כחודש. "אדוני, אני מבקש שתתלווה אלינו" אמר ראש
המשמר שלו, והצביע לעבר הקרון המסורג. עכשיו כשהסתגל לחשיכה
יכול היה לראות מאחורי מפקד המשמר הפרטי שלו קבוצה של עוד
כחמישים חיילים שלא הכיר אותם. כולם לבשו את אותם מדים. הוא
בחן אותם אחד אחד, עד שמצא את הקצין. הדרגות גם היו שונות ממה
שזכר אותן מלפני מספר שנים, אך עמידתו האיתנה וארשת הביטחון
שהקרין הוכיחה כי הוא הקצין מעל לכל ספק. הוא חזר חזרה אל ראש
המשמר שלו, מעיף מדי פעם מבטים חטופים לעבר הקצין, שהמתין
בחוסר סבלנות ברורה.

"אדוני, אני חוזר, אתה חייב להתלוות אלינו, הכרכרה כאן תיקח
אותך למקום משכנך הזמני עד שיקבעו מה לעשות איתך, אדוני" השומר
הצדיע, הוציא מכיסיו זוג אזיקים, ולפני שאלפרון הבין מה קרה
כפת אותם בידיו, הסתובב על עקביו, הנהן לעבר הקצין ונעמד ממול
לכרכרה מחזיק את הדלת פתוחה, מסמן לו להיכנס פנימה. אלפרון,
בעמידה של אציל, בטחון גמור קורן ממנו נעמד במקום והנהן גם הוא
לקצין כשווה בשווה, וקול נוקשה כפלדה של חרב פילח את השקט
המופתי שלפתע ירד מהכול.
"אני לא הולך לשום מקום, אני לא חייב לעשות דבר, אני יכול
לשקול את מה שאמרת או לא. באיזה זכות אתם מפריעים את שנתי
באמצע הלילה, באיזה זכות אתם מתפרצים לי לתוך שטח האחוזה,
ובאיזה רשות אתם- המשמר שלי! מעזים לכפות אותי?" אמר, שומר על
אותו קול נמוך, שבאופן מפתיע כולם שמעו. הוא פנה לעבר השומר
הקרוב אליו, גם הוא אחד מהשומרים הפרטיים שלו, וציווה: "הסר את
האזיקים מייד!" הוא נקש באצבעותיו, אם כי ניצב בקושי מה בגלל
האזיקים עשה זאת בכל זאת בחן רב. השומר, לא בטוח מה לעשות,
נראה כנשבה בקסמיו ובכריזמטיות של מי שעמד לפניו, מעד מה
לאחור, הסיר את חרבו מהנדן וכיוון מכה לעבר חוט הפלדה שקשר
אזיק לאזיק.

הקצין שעמד מאחור, שפניו והבעותיו השתנו משעמום לשעשוע ועכשיו
לכעס, צעק פקודת מה, נשמע קול התפוצצות, מישהו ירה, וכשהעשן
התפזר השומר הצעיר נראה על הרצפה, ידו מדממת, חרבו מוטלת עם
חלקים של ידו לצידו.
"התואיל להתלוות אלינו עכשיו?" אמר הקצין, קולו מלגלג, חרבו
ביד האחת עליה נשען, ובידו השנייה הצביע לעבר הכרכרה המסורגת.

"לא" אמר אלפרון, ובמהירות וביעילות שהקנו לו כל שנותיו בצבא
נעמד מאחורי אחד החיילים, כשפלדה המחברת בין אזיק לאזיק חונקת
אותו.
הבעת פניו של הקצין הראתה עכשיו הכול, פרט לשעמום. בפעם
הראשונה זה שנים קיבל קצת פעולה, הזכות להרוג משהו. הזכות
להשליט את מרותו, ויותר חשוב- הזכות לעשות זאת נגד יריב ראוי.
הוא התקרב עד כדי מספר צעדים מהחייל החנוק, הסתכל בשעונו, עוד
היה שפע של זמן עד לתחנה הבאה, התיישב על החומה הנמוכה שהייתה
לצד המעקה של דלת הכניסה והסתכל לאלפרון ישר בין בעיניים. איש
מהם לא מצמץ, אף אחד מהם לא הסיר את המבט אחד מהשני, כבוד היה
הקלף העיקרי פה. ולפתע בתנועה פתאומית הקצין, שלא העז למצמץ
ולו לרגע, הוציא את האקדח שלו וירה, פוגע בדיוק במעל קצה
קודקודו של החייל החנוק, היכן שהפלדה חנקה אותו. הפלדה התנתקה,
והחייל נפל בארשת של הכרה לרצפה, נושם את הנשימות שהיו יכולות
להיות האחרונות שלו. השעשוע חזר חזרה לפניו של הקצין, מה יעשה
עכשיו, חשב.

"התואיל להתלוות אלינו עכשיו?" אמר, הפעם הקול כבר לא היה
מזלזל, אך האצבע המשיכה להצביע לעבר המרכבה. עם ידיים חופשיות
התקדם אלפרון לעבר המרכבה, צעד אחד בכל זמן, ונעצר. הוא התיישב
לצידו של הקצין. הקצין ברוב נימוס וחן פינה לו קצת מקום.
"אז...? מה התשובה?" שאל עכשיו כשחיוך ברור חושף את שיניו
החסרות.
"לא, יש לי רעיון יותר טוב"
"האומנם, רעיון יותר טוב מלהיכנע ולהצטרף אלינו לטיול לבית
המעצר הקרוב?"
"ראשית תסביר לי במה אני מואשם"
"אתה לא מואשם בדבר, אך למרות הכול צריך להרוג אותך, אני
מצטער. יותר מזה אתה לא תשמע את שיקריאו את גזר דינך"
"אני רואה..." אמר אלפרון.
"אך לפני כן, הרשה לי ללחוץ את ידך, היית יריב ראוי"

הקצין קורן מאושר שלח את ידו לעבר ידו הפתוחה של אלפרון. ברגע
שהאצבעות נקפצו והאגרופים ננעלו, שילח בו אלפרון את אגרופו בכל
הכוח, הישר לפנים. לצופה מרחוק, לצופה מהקהל, ובעצם לכל צופה
בכלל שלא היה בין השניים הדבר היה נראה כריסוק וודאי של פניו
של הקצין. אך באופן מוזר במקום שדם יזרום, או צעקה של כאב תצא,
יצא קול צחוק נוראי, צחוק גדול שרק הלך והתחזק. ידו של אלפרון
נראתה נעוצה עמוק בתוך מה שהתגלה להיות ידו של הקצין. הקצין קם
לאיטו, מנגב את הזיעה שמקורה מהצחוק הרב, ובמאמץ מיוחד קם,
התגבר על חוסר השליטה. "קחו אותו פקד" אחרי עוד כמה רגעים של
התאוששות. במבט נדהם אלפרון קם, הוא סימן לחיילים שבאו לקראתו
בידו והתחיל ללכת לבד לעבר הכרכרה, לא מצליח לגמרי להתגבר על
הדרך שבה הצליח הקצין ליירט את האגרוף המכוון כל כך ששלח. פשוט
לא מצליח... הוא לקח נשימה אחרונה ונכנס לכרכרה, משלים עם
הגורל שנכפה עליו...