שלום, רציתי לרשום הקדשה אישית בפתח סיפור חיי המדהים (אך
שיקרי בחלקו, אם לא ברובו).  
אז בואו ואספר לכם קצת על עצמי... שמות רבים ניתנו לי, "גיא
צרפתי", או רק "צרפתי" (או רק "גיא"), "בבר", רע"ן ז"ש (ראש
ענף זיון שכל, לאלה ממכם חסרי ידע צבאי בסיסי) ואפילו
"ראשווילר" (כן, יש לי ראש גדול, אז מה? אם תדקרו אותי, אני לא
אדקור בחזרה?! (אני מרוקאי), אם תירו עליי, אני לא אברח?! (אני
ג'ובניק), אם תסתובב לידי כוסית בלי בגדים עם כל האביזרים שלה
בחוץ (או בשפת העמך "בחורה נאה שמסתובבת ערום ועריה"), לא
יזדקר איבר מיני?! (אני חרמן, אפילו מאוד, אבל את זה תגלו
בהמשך...).
טוב, חזרה לעניינינו, הוריי (עליהם הברכה) הם שילוב מוזר (אבא
מרוקאי ואימא פולנייה) דבר שבהחלט לא עזר לאיזון הכימי שבראשי
(הגדול מאוד וללא כל פרופורציה לגופי כפי שכבר ציינתי). סיפור
חיי ההזוי, שמעיד על אי-שפיותי (וחלק אף יגידו שעל כמה תאונות
שקרו לי בצעירותי), הושפע מהרבה גורמים (אותם מן הסתם אני אפרט
בהמשך...) ואף אני השפעתי על הרבה אירועים היסטוריים (בוא רק
נגיד ש"שברתי לחם" (מה שנקרא באנגלית "Broke Bread") עם
קונפוציוס (או איך שאני קראתי לו Hiiiii Cunt...) וישבתי על
נרגילה עם צלאח-א-דין (ושוב, איך שאני קראתי לו Hiiiii
Danny...).
אז זהו, סיימתי את ההקדמה המרנינה שלי (ובעלת הרבה סוגריים).
יאללה לעבודה.


בבר הצעיר

כמו בכל ביוגרפיה טובה, חשתי גם אני צורך עז לפרט לכם, קהל
הקוראים, את הצמתים שהשפיעו על חיי...
הכל התחיל בכיתה א', עבדתי רבות על תחפושת פורים שלי (למען
האמת אימא עבדה, אבל אני עמדתי במקום ונמדדתי), והתחפשתי
לאלפי. תחפושת האלפי שלי (שלחסרי הדמיון מבינכם נראית
כתפוח-אדמה, ולאלה בעלי הדמיון כמו איבר גוף מוגדל, ומטעמי
הצניעות אני לא אגיד איזה איבר, של ניצול מאסון צ'רנוביל)
הורכבה בחלקה גם מבלונים עם אותיות עליהם. דבר שבאופן מובן
הוביל לטראומה הראשונה של ילדותי, פיצוץ כל הבלונים שלי ע"י
תלמידי השכבות הגדולות.
מכיתה א' מצבי הנפשי רק התדרדר, יש אין ספור סיבות ואירועים
שגרמו לכך אז אני אצמצם ואספר רק חלקיק מהם:
המאורע הראשון שאני אספר לכם עליו התרחש בטיול משפחתי
לגן-חיות, שם טרחה למה סוררת במיוחד, לירוק עליי את כל החציר
שהיא לעסה בשעה האחרונה. זה המשיך בגן חיות אחר, בלונדון. שם
הייתי מטרה למטחי קטיושות רבים של חרא, בניצוח היונים הרבות
שעפו באזור. אני אישית כמובן שלא נפגעתי (לידיעתכם, אני זריז
כמו היפופוטם ועוקץ כמו ארנב), אבל אימא חטפה מטח חרא ישירות
על הבגדים החדשים, ובעקיפין נפגעתי גם אני (להזכירכם, היא
פולניה!).
עוד מאורע מעניין שהשפיע על חיי וחיי רבים טובים ואחרים (אותם
דרדרתי לזנות) היה כיתת מחוננים. על כיתת מחוננים צריך לעשות
סרט (ולמען האמת עשינו כמה בניצוחו של המורה הדי מטורף, יונתן
פז). אנשים רבים וטובים מגיעים לכיתת המחוננים. חלקם מגיעים
חסרי בעיות (דבר שנעלם די מהר לאחר היכרות די קצרה איתי), חלקם
מביאים צרור בעיות מהבית וחלקם פשוט לא מתקשרים עם העולם כפי
שאנחנו (או אני ליתר דיוק) מכירים אותו. אני חושב שצריך לציין
את לפחות חלקם עקב ההשפעה הרבה שלהם על המשך חיי.
הראשון אותו אני אזכיר יהיה ידידי (ואפילו אני ארהיב עוז לומר
חברי) משכבר הימים, יונתן היינה (או איך שאני אוהב לקרוא לו
Hiiiii Johnny Boy...). את יונתן הכרתי בגיל המופלג של 85
ירחים, ומאז (13 חורפים) אנחנו חברים (כך לפחות השמועות, שאני
הפצתי, טוענות. הוא מכחיש בתוקף, אבל זה לא ממש עוזר לו).
יונתן ואנוכי היינו צמד חמד עוד מגיל צעיר, היינו ממש יינג
ויאנג.
לסוף השארתי את המאורע שהכי השפיע עליי, המאורע שיכוון אותי
בבחירת כל המסלולים. זה היה ביקורי הראשון בואדי מכלול (לוקחים
ימינה בואדי ג'וז נוסעים כ- 50 ק"מ ישר עד ליער עירון, עושים
פרסה ונוסעים כ- 50 ק"מ), שם ראיתי את בסיס חה"א האוזבקיסטני
הראשון (שמטוסיו נבנו ע"י התעשייה האווירית משיירים של מכוניות
סוסיתא ישנות) וגמרתי אומר בלבי להיות טייס (או לפחות להיות
בחיל האוויר). המשך חיי, עד לגיוסי המיוחל לחה"א הכורדי, הוא
כמו סיפורו של כל אדם ממוצע... פגשתי את זה, עשיתי ככה לזאתי
(בגיל די מאוחר לצערי), הרטבתי את המיטה (ושוב, בגיל די מאוחר
לצערי), טסתי לחו"ל, עשיתי קורס צלילה, עשיתי עוד משהו
למישהי... רגיל וממוצע.
את רוב זמני בחיל האוויר הכורדי העברתי כמאבחן מיני לקצינים
בכירים (אתם לא רוצים לדעת איך, מספיק להגיד שאלה שנכשלו
הואשמו בבגידה למען תורכיה). לאחר שנה בתפקיד השוחק הזה, עברתי
להיות נספח צבאי בשגרירות הודו. הזמן שהעברתי בהודו היה זמן
איכות, תוך כדי שיפור יחסי המדינות, הרחבתי את ידיעותיי בשפה
ההודית ("קאמה סוטרה"), אך לבסוף גורשתי באשמת שווא של פדופליה
(מה שהיה שיפור ניכר מהנספח הקודם שהואשם בנקרופליה). כדי לכפר
על עוונותיי, הצטרפתי למלחמת הבורים (למרות שאני די חכם יחסית
למישהו שאבותיו הגיעו מצפון-אפריקה/דרום-צרפת). שנים אח"כ
עליתי לארץ והכרזתי על "מדינת היהודים, היא מדינת ישראל"
ובהשפעה אמריקאית חזקה העברתי החלטה באו"ם שאין לקרוא לאנשים
שמוצאם מזרחי "שוורצה" (עיין ערך "שוורצה חייה" ו-"פרענק
א-חייה, אה פרנקינה א-מחייה").
שנים העברתי בא"י, הייתי בפלמ"ח ובאצ"ל, בניל"י ובגדוד נהגי
הפרדות (הייתי הנהג של טרומפלדור, כי זה די קשה לנהג על פרדה
עם יד אחת) והעברתי ללוחמים של דור העתיד את כל מה שלמדתי
בעברי הרחוק (מה שנקרא היום באוניברסיטה "מדעי
השטאללללללללל"). לאחר שהעברתי את כל הידע שלי (שאפשר לסכמו
בהרבה צקצוקים בלשון, אמירת "היייי ג'ימבורי" ואמירת "אוי
לא!"), החלטתי להתגייס גם לצה"ל (מה גם שהיה "חוק גיוס
חובה").
המשך יבוא.