קוראים לי סלים, ואני בן 14. אני גר ביפו.
התחלתי לפני כחודש את שנת הלימודים בתיכון בתל אביב, כשחלק מן
התלמידים הם ערבים-ישראלים.

מדי בוקר אני עולה על אוטובוס מיפו לכיוון בית ספרי, שם, אני
פוגש את חברי מוחמד. אנחנו חברים טובים מכיתה א'.
באותו בוקר לא הגיע מוחמד לבית הספר, הוא לא הרגיש טוב ולכן
נשאר בבית עם אמו.
חיכיתי לבדי לקו 34 שמגיע לבית הספר.

באזור שבו אני גר אין הרבה ערבים-ישראלים. רוב התושבים מאותו
אזור הם ישראלים-יהודים שגרים ביפו. ישראלים אשר לא התמזל מזלם
לגור במקום טוב יותר. יפו יפהפיה, אך באזור זה של העיר העוני
שולט ברחובות ואנשים קשי יום גרים בבניינים הישנים של העיר,
וכל בוקר היו קמים ליום נוסף של מאבק קיומי, בדיוק כמו הערבים
עצמם מאותו אזור.
עליתי על האוטובוס והנהג ניקב את הכרטיסיה שלי. התיישבתי במקום
פנוי ליד אישה זקנה.

האוטובוס גרר עצמו באיטיות מורטת עצבים. השעה היתה כבר מאוחרת
וידעתי שהיום לא אגיע בזמן לבית הספר.

הזקנה הסתכלה עלי בעיניים גדולות והיה נדמה לי שאני רואה עצב
בעינייה. היא הייתה גדולה ומגושמת ופניה חרושות קמטים. היא
חבשה מטפחת אדומה ולבשה שמלה שחורה רחבה.

היא פתאום פנתה אלי ואמרה:
"יא עיוני, השעה כבר שבע וחמישים. אתה מאחר לבית הספר"?
ידעתי מיד שהיא ערביה כמוני לפי קולה השקט.
"כן", עניתי לה, "אין סכוי שאגיע היום בזמן".
"איזו כיתה אתה?" שאלה.
"אני כבר בכיתה ח'", עניתי.

היא המשיכה לבהות בי והרגשתי דבר מה במבטה, וריחמתי עליה.
"את חדשה באזור?" שאלתי אותה. זאת הפעם הראשונה שראיתי אותה
באוטובוס בשעה זו. אני מכיר כמעט את כל הפרצופים שעולים
לאוטובוס בשעה זו, ולא הצלחתי לזהות על פניה תווים מוכרים,
אולי היא סבתא של משהו שאני מכיר?
"לא", היא עונה לי, "אני נוסעת לבקר את בתי. היא חולה מאוד
ומאושפזת כבר חודשיים".
לא יכולתי להתעלם מן הייאוש הנורא שהחל להתפשט בפניה. חשתי
קרוב אליה.
"אתה גר ביפו הרבה זמן?" היא שאלה אותי בסקרנות.
"כל חיי" עניתי לה, "אני גר ברחוב הערבה".
"יופי, יופי", היא מחייכת "העיקר שתהיו בריאים אתה ומשפחתך,
אינשאללה".
אני מחייך אליה בחזרה.
"אני גרה ברחוב ההדס", היא היססה, "זה מאוד קרוב לרחוב שלך.
אני רוצה להציע לך דבר מה ואני מקווה שתסכים".
"מה הדבר?", אני שואל בסקרנות.
"אני רוצה שתיסע במונית לבית הספר", היא אומרת לי, "אני אתן לך
כסף ותיקח מונית, כדי שלא תאחר. אתה מאוד מתוק ונראה תלמיד חכם
מאוד. אל תדאג בקשר לכסף, אם אתה מרגיש לא נוח בקשר לזה תמיד
תוכל לבוא אלי ולהחזיר לי. אבל אין צורך, כי אני רוצה לעזור
לך. אני מקווה שאתה מסכים".

הסתכלתי עליה בפליאה. לא הייתי בטוח אם כדאי לקחת ממנה כסף, כי
אמי תמיד הזהירה אותי מפני אנשים טובים ונחמדים מדי, אבל מצד
שני אני לא רוצה לאחר. רק התחילה שנת הלימודים, ואני לא רוצה
לעשות רושם רע על מורי.

"בסדר", אמרתי לה, "מה מספר הבית שלך ברחוב ההדס?"
"חמש עשרה", אמרה, והושיטה לי שטר של 20 שקלים.
חייכתי אליה, היא באמת רצתה לעזור לי.
"תודה", אמרתי לה ולחצתי את ידה, "אני אגיע אליך היום להחזיר
לך את הכסף".
"אל תדאג, יא עיוני", היא אומרת לי, "העיקר שתגיע בזמן".

ירדתי מהאוטובוס, ועצרתי את המונית הראשונה שראיתי. אמא בטח לא
תאהב את הרעיון, חשבתי בלבי, אבל הייתי מוכרח להגיע בזמן לבית
הספר.
שילמתי לנהג המונית ובעודי רץ לשער בית הספר, שמעתי את הצלצול
והגעתי מתנשף לכיתה.
יופי, חשבתי, לא אחרתי. בלבי הודתי לסבתא הזקנה שעזרה לי.

כשהגעתי הביתה בחזרה מהלימודים, מצאתי את אמי במטבח מבשלת
כהרגלה את ארוחת הצהרים, לי, לאבי ולשני אחיי הקטנים. סיפרתי
לה מה שקרה בבוקר עם הזקנה. היא הביאה לי מיד כסף ואמרה לי:
"רוץ לרחוב ההדס ומסור את השטר! ושלא תאמין לאנשים. הם רעים
ואף פעם לא רוצים בטובתך".
"אבל היא ערבייה", אמרתי לה בעצב.
"רוץ. אל תתעכב!" אמרה ושלחה אותי לדרכי.

הגעתי לרחוב ההדס וחיפשתי את בית 15. כשמצאתי אותו נזכרתי שכלל
לא ידעתי את שמה של הזקנה.
החלטתי להשאיר לה את הכסף בתיבת הדואר שלה. שלשלתי את הכסף
ורצתי חזרה הביתה.

ברגע שנכנסתי הביתה צעקה לי אמי מהסלון: "סלים, בוא לכאן!"
מצאתי אותה עומדת קפואה מול הטלויזיה. היא הצביעה על המסך ביד
רועדת;

הקריין מסר שהיום אירע פיגוע והתמונות המוכרות החלו מרצדות על
המסך: גופות, פצועים, שוטרים, ואנשים בחליפות שחורות מתכופפים
ותרים אחרי חלקי גופות.

פתאום קפאתי! האוטובוס בו היה פיגוע היה קו 34, בשעה שמונה
ועשרה היום בבוקר, בינהם גופת המחבל, כך דיווח הקריין. תמונות
ההרוגים ושמותיהם עדין לא הותרו לפרסום, אבל אני ידעתי שאני
אזהה את רובם. הייתי פוגש אותם כל בוקר ומברכם לשלום.
הקריין הודיע כי גופת המחבל נמצאה במקום ועליה סימנים של חגורת
נפץ שגרמה לפיגוע.
על המסך נראתה דמותו של המחבל: גבר גדול וחרוש קמטים.
הקריין הוסיף: "החשוד, סולימאן בן עקדה, גבר כבן 64, השתייך
לארגון החיזבאללה, הוא לבש גלימה שחורה ומטפחת אדומה, כדי שלא
יחשדו בו".
הרי מי יחשוד בגברת זקנה וחביבה, שנסעה לבקר את בתה החולה?