הפעם הוא היה בטוח.
שום דבר לא יעצור אותו הפעם. לא זכרונות הימים הטובים, לא
התקוה השיקרית ובטח שלא צעקות העוברים והשבים, אשר בהו בסקרנות
בדמותו הניצבת מעל מעקה הבניין.
הפעם באמת שלא נותר לו דבר לחיות למענו.
עד לפני מספר חודשים היה לו הכל. הוא היה מנהל מצליח במפעל
גדול, היתה לו דירה גדולה בעיר שהכל קורה בה, אשה יפיפייה ושתי
בנות מקסימות.
מנהל הבנק תמיד התקשר לאחל לו שנה טובה.
אבל אז, ביום בהיר אחד הכל נגמר. אדון מנהל בכיר מצא את עצמו
בתור ללשכת התעסוקה.
המשבר במשק לקח ממנו את העבודה, המפולת בבורסה את הכסף,ומנהל
הבנק המנוול את אשתו והבנות.
היה זה המסמר האחרון בארון המתים שהכין הגורל עבורו.
מה שווים חייו ללא רעיתו, בנותיו והמרצדס הכסופה, שנאלץ למכור
בשבוע שעבר כדי לכסות את האובר?
הוא בחן פעם נוספת את הרחוב שמתחתיו ומלמל קללה אודות מדיניות
הבניה האנכית של העריה. הוא עצם את עיניו למספר שניות ולחש ו
"הגיע הזמן".
הוא שלח את רגלו הימנית קדימה וכשנוכח שאין מתחתיה דבר מלבד
אוויר, קפץ.
בשניה הראשונה הוא היה מותע מהמעשה האמיץ, אבל הוא לא הרשה
לעצמו לצעוק, לפחד או להתחרט.
הוא נזכר שקרא במוסף התרבות של "הארץ" שרוב האנשים סבורים כי
ממש לפני המוות, חולפים חייו של האדם על פניו ממש כמו בסרט.
אבל כנראה שרוב האנשים טועים.
("חבל, דווקא רציתי לראות את הפעם הראשונה שלי עם שרון. איך
שהכלבה צעקה...")
לעומת זאת הוא כן ראה מלאכים. זאת לא היתה  הזיה פסיכדליו כמו
בימי המעונות העליזים,  אלא סתם תמונה  פשוטה של שלוש דמויות
לבנות מכונפות, שריחפו לידו. הוא חייך אליהן, אך עיווה את
פרצופו ברגע שהם התחילו  לשיר את "בדרכי שלי" של פרנק סינטרה.
"מלאכים ארורים, לכו לנגן בנבל!" הוא צעק לעברן.
הדמויות המשיכו לרחף לידו, מבלי להפסיק את שירתן.
"לכו לעזאזל!"
"הם הרגע חזרו משם" הוא שמע קול מאחוריו.
הוא הפנה את מבטו לבחון את מקור הקול. היתה זאת דמות שלד
גבוהה, אשר לבשה גלימה שחורה והחזיקה בידה האחת חרמש פלדה
שחור, ובשניה ספר עבה בעל כריכה שחורה מעור (פלייבוי, גיליון
יולי 84').
הוא התבונן למטה כשלפתע שם לב לכך שהרצפה לא מתקרבת לכיוונו
והוא נותר מרחף בסביבות הקומה השלושים וחמש. פרט לעובדה הבלתי
רגילה הזאת, הכל סביבו נראה תקין.
"שלום לך" אמרה דמות השלד ודחפה את הפלייבוי לגלימתה.
הוא נותר המום לנוכח הסיטואציה, אך מיד התעשת והחל לבחון את
הדמות בחשדנות יתרה.
"אני המוות" הציגה הדמות את עצמה.



"ואני..." הוא החל להציג את עצמו בטרם נקטע.
"אני יודע מי אתה. בוא ניגש לעניין: אל תעשה את זה"
"לא לעשות מה?" הוא שאל בפליאה.
"להתאבד, כמובן" השיב המוות.
"אבל כבר התאבדתי, זאת אומרת אני מתאבד..." הוא היסס. "אני
עומד למות".
"טכנית, אתה לא מת עד  שאני לא החלטתי, הרי בכל זאת, אני
המוות" הוא גיחך וטפח לעצמו על בית החזה, או ליתר דיוק על
העצמות שהרכיבו את בית החזה.
"ולמה שתרצה לעשות דבר כזה?"
"אנחנו מלאים."
"אתם מלאים?" הוא חזר על התשובה בחוסר אמון.
"אני מצטער. כל המקומות למטה תפוסים. המצב במשק גרם לאינפלציה
חמורה בלקוחות, והבחורים שלי כבר לא עומדים בקצב" סיים המוות
בהתנצלות.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"זה בדיוק העניין, אל תעשה כלום." המוות עצר לרגע וטפח באצבעות
שילדיות על כתפו, "חכה חודש - חודשיים עד שירד קצת הלחץ. אחר
כך תרגיש חופשי לקפוץ."
הוא גירד בראשו והחל לשקול את ההצעה.
"מצטער, לא מעוניין!" אמר לבסוף, והחל לנפנף ברגליו בנסיון
להאיץ כלפי מטה.
"חכה, חכה!" אמר המוות בבהלה. "למה לך לקפוץ עכשיו, מה רע
לך?"
"מה רע לי? הכל! כל החיים שלי מסריחים!" הוא צעק.
"מה למשל?"
"אשתי ברחה ממני, ועוד עם מנהל הבנק שלי!"
"אז? הממזר האימפוטנט נעצר אתמול בחשד למעילת ענק. הבחורים שלי
כבר מכינים לו מקום של כבוד..."
"מה?"
"מה שאתה שומע. אשתך והבנות בדרך אליך."
זה היה מעודד. הבנות בדרך הביתה והכלבה הבוגדנית חוזרת בשביל
לסבול.
הוא המשיך להרהר ונזכר במרצדס הכסופה שלו. "ומה עם כל הכסף,
העבודה?"
"הקדוש ברוך הוא עוד יתחשבן איתי על זה, אבל ממש עכשיו פולט
מכשיר הפקס שלך הצעת עבודה לתפקיד בכיר באחד ממשרדי הממשלה.
ידוע שרוב החבר'ה שם הם משלנו..." המוות קרץ בעיניו המתות
והקרות.
"משרד ממשלתי, מה אתה אומר..."
"ואין לך מה להטריד את עצמך בנושא הכסף. תמיד אפשר לסדר לך
בנוסף תפקיד של חבר דירקטוריון בנתיבי איילון. אחד מהפרוייקטים
המוצלחים שלי."
"חבר דירקטוריון..." הוא החל לדמיין את האפשרויות הבלתי
נגמרות: שוחד, מכירת מכרזים, מעילות...
"אז מה אתה מחליט?" קטע המוות את מחשבותיו בקול מלא ציפייה.
הוא הביט מספר שניות במוות ולאחר מכן השפיל את מבטו לרחוב.
האנשים שהלכו למטה היו כל כך חסרי דאגות. חייהם התנהלו במסלול
הנכון, ואף אחד מפרשי האפוקליפסה לא ריחף לידם.
הוא התבונן שוב במוות והבחין בעצמות פיו החשופות.



"מה אתה מחייך?"
"אני לא, זהו מבנה הפה שלי. אתה מבין, השניים הבולטות
יוצרות..."
"תשתוק כבר ותיתן לי לחשוב!"
"...רושם שאני מחייך." סיים המוות.
"בוא נניח לרגע שאני מחליט לא לקפוץ, איך אני אמור בדיוק לשרוד
את הנפילה?"
נראה היה שלזה המוות ציפה. הוא שלף מגלימתו מטריה ורודה רחבה
והושיט לו אותה.
"אם אתה חושב שאני הולך לצנוח עם הדבר הזה למטה כמו מרי פופינס
המזויינת, אתה טועה בגדול!"  הוא אמר בכעס והחל שוב לפרפר
ברגליו.
"למה לא? זה מאוד בטוח ומאוד אלגנטי." התגונן המוות ובחן את
המטרייה שבידו.
"תשכח מזה! אני ממשיך למטה... נתראה בשמחות."
"בסדר, בסדר, אני מניח שתוכל לנחות על איזה זקנה ולצאת רק עם
כמה שריטות."
"זה כבר יותר הגיוני. שנינו נצא מורווחים מכך..." הוא אמר
והרשה לעצמו לחייך.
עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהוא חייך.
"אם כן, הכל מסודר. אתה ממשיך ליפול, בעוד חודשיים אתה חוזר
אלי למעלה... או ליתר דיוק למטה."
"עשינו עסק."
"ואל תשכח, אל תחזור לפני התשיעי באוגוסט ולא אחרי ספטמבר.
אוסמה מתכנן משהו גדול" אמר המוות ונעלם והחל להתפוגג לעשן
שחור.
"אין בעיה!" הוא צעק אחריו והחל לתאר לעצמו את המרצדס החדשה
שיקנה. צבע כסף.
כשבריר שניה לפני שגופו נחת על גברת שולמן המסכנה  הוא החל
לשיר לעצמו את "בדרכי שלי".
מסביבו האנשים החלו להתקבץ.