"סליחה." - פניתי לגברת שמאחורי.
"כן." - ענתה כששתי עינייה הירוקות מאירות אליי בשאלה. בחורה
נאה לכל הדעות. כבת שלושים לערך.
"ובכן, לא נעים לי לפנות אליך ככה, אך בכל זאת, אם תוכלי
להזיז את הסיגריה מהמרפק שלי. זה מטריד אותי כבר כמה דקות."

המחשבה על טיפול השורש שעברתי בשבוע שעבר רחפה במוחי למראה פיה
הנפער בתדהמה. עקרו לי ניב ושן חותכת באותו היום. המשפט היחידי
שעלה בראשה היה - "מה?" .
משפט? בקושי הברה.
"הנה תראי." - הפניתי לעברה את המרפק "  את מריחה את הבשר
החרוך?"
מבטה הנוצץ התרוצץ ללא הרף לעבר המרפק שלי, העיניים שלי
והפלאפון שלה. מעניין מה קרה ללסת שלה שנראתה מקובעת.
"תקראו לאמבולנס!!!" צעקה לה מאחורה גברת מבוגרת עם שער
אסוף " מישהו נפצע!!!".
ראשים מחוברים לאנטנות החלו לנוע על צירם - מתלחששים.
"תביאו מים " זרק אדון מזוקן מלפניי " מים מהר " -  אז
הגיע לידי בקבוק מים  מינירליים. סביר להניח שהם התכוונו לטוב,
אך סרבתי בעדינות. הסברתי שאני לא צמא - לכן העברתי את המים
לירוקת העיניים שלידי. אצבעותיה הארוכות ננעלו על הבקבוק אך
פיה מאן להסגר. אינך יכול שלא להוקסם ממראה כל כך טהור ונקי,
אף שהיא תולה את לסטה כבר זמן רב. את המלמול באידיש של הבחור
המזוקן לא הבנתי. אולי זה מה שגרם לקהל להתאגד סביבנו. חלק
החלו להציע הצעות, חלק לשאול שאלות אבל כולם חוו דעה.  

כולם נראו טרודים, מודאגים- קשה לשים את האצבע, אבל האווירה
הלא נעימה גרמה לי לאבד עיניין באנשים הללו. לפתע שאון הסירנה
החריש אוזנים בזמן שהאמבולנס פינה את דרכו.  ראיתי שכולם זזים
אז זזתי גם אני - רק בשביל לא להיות חריג, אך מכול האנשים בחר
הרופא בי.

"שלום אדוני. " התחיל הד"ר - "איך זה קרה?"
"אני לא אדונך." הסברתי ברוך, כיוון  שאנשים נפגעים לפעמים
כשמתקנים אותם.
"כנראה שנתפסה לה הלסת." ניסיתי לעזור בעודי מצביע על הגברת
הנאה. השמש נצנצה דרך עינייה הירוקות. והיא מסתכלת אליי בחמלה.
מה יפית אהובתי, מה חבל שלסתך תקועה.
"הבנתי" - ענה לי הרופא הנחמד. אינני חושב שהוא הבין כיוון
שמבטו היה מרוכז בידי. ידי שהיתה כפופה מעט בגלל הבשר החסר.
ועוד אומרים שרופאים הם אנשים חכמים.
"אולי יש לך פלסתר?" - שאלתי. חשבתי לתומי מכיוון שגם ככה יש
פה רופא אז אולי כדאי להפסיק את הדם - זה עסק מלוכלך.  
"בוא איתי ונטפל בך." - אמר כשטון קולו הפך להיות רגוע
וסמכותי . כנראה משהו שלמד בצבא. איש טוב. נכנסנו לאמבולנס
והתחלנו לקשקש. כנראה שסיקרנתי אותו בעודו שואל אותי שאלות על
חיי. הוא התעקש לחבוש אותי ולתת לי כדור צהוב  אף שלא ראיתי
צורך בכך, בכל זאת לא היה לי נעים ללכלך את המושב בדם .
השיחה קלחה עד שלפתע  שמתי לד לעובדה שאנו בנסיעה. שאלתי את
הנהג לאן נוסעים והבחור הנחמד פשוט חייך ושתק. כנראה שהוא קצת
בעייתי אך בכל זאת בחור סימפתי. הסברתי ש "זו לא דרך לנהוג בה
ואם שואלים אותך שאלה אז מקובל לענות וכשהשמים הופכים וורודים
זה סימן לא טוב כי חיצוניים שואלים שאלות מעמיקות והגיונ.."
ולפני שהספקתי להסביר את כוונתי החלו הד"ר, הנהג, וזוג העיניים
הירוקות והמבריקות לחוג סביבי.
ואז הבנתי לאן נוסעים, ושוב לא ראיתי צורך לשאול שאלות יותר
וחשבתי לבקש מהרופאה שמטפלת בי בד"כ  את הכדורים הצהובים האלא
ולא את הוורודים הרגילים. הוורודים עושים אותי עייף.