"וחמדה את ה- קולו-לו-לו-לו-לו-לו תשמרי לשכונה, פה זה לא
שוק"
איזה איש זועף ומריר חשבה חמדה לעצמה בזמן שסחטה את הסחבה.
השתקפותה במי הסבון שבדלי הבהילו אותה קצת, שערה הצבוע היה
שרוף, עייניה יבשות, וקמטים צצו בצידי הפה. איזה זקן קמצן, אם
היה נותן קצת יותר כסף הייתי יכולה לסדר את גבות, לספר את השער
ולקנות כפכפים חדשים. "אני לא משלם לך בשביל שתחלמי, ובבקשה
ממך אני רעב, המיטבח ממתין לך" רעל אני אבשל לך אינעל אביך,
רעל. "מייד אדון לוין, אכין לך קופתאות לשביעות רצונך, כמו
שאתה אוהב" כשהסתובבה קדה קידה כאילו החזיקה בשתיי קצוות שמלתה
הדמיונית.
"חמדה, את לועגת לי? אני לא אדיוט, נראה אותך בחוץ מסתדרת,
בחיי אם לא היו לך ילדים קטנים ...."

בשבע בערב סיימה את עבודתה ויצא לכיוון תחנת האוטובוס, רבע שעה
הליכה, אבל בלילה ההרגשה היא שזה קצת פחות זמן. איזה אנשים,
אפילו הכלבים שלהם חיים יותר טוב ממני, עושים להם סילסולים,
ציפורנים, כוס אמא שלהם. למרות מחשבותיה לא היתה בה קינאה, היא
ידעה עוד מילדותה שאסור לקנא ולא כי זה לא יפה, אלא כי זה מה
שאלוהים החליט שיהיה, עובדה, הוא סידר לה עבודה שלושה ימים
אחרי שפיטרו אותה מהמפעל ליצור סוליות נעלים.

היו לה חמישה שקלים, עוד עשרים אגורות נחסרו בכדי להשלים
לנסיעה, חצי שעה ברגל עם העקבים שקנתה בשוק לפני שנתיים לא
יעשו לה טוב, היא רצתה לבקש מאיזו גברת מבוגרת עשרים אגורות,
והנה דמותה משתקפת בזכוכית הכהה שבתחנת האוטובוס מזכירה לה מי
היא וביעקר מה היא... עוד יחשבו שאני חסרת בית עם הבגדים הללו
אמרה בלחש לעצמה. עייניה היו עיפות מדי בשביל להביט בעצמה, או
שפשוט זה עשה לה רע עוד יותר.

את כל הדרך הביתה הלכה יחפה, חשבה שגם ככה תופסים ממנה איזה
הומלסית, אז מה הכפת לה בכלל ושעזה מחכה להם.
והנה נזכרה שאבא שלה שיזכה לשנים ארוכות, אמר לה שאם חסר לך
עשר אגורות לא תוכל לעלות לאוטובוס.
איזו גאווה חשה, אומנם מחר שוב תנקה אצל אדון לוין, אבל יודעת
שאם יש משהו משותף לעני שבאדם ולעשיר ביותר זה ששניהם מחרבנים
מאותו מקום.
בשביל זה אלוהים יש רק אחד.