"הרשו לי להציג את עצמי, אני אדם עשיר ובעל טעם טוב..." - כך
מתחיל  מיק ג'אגר את הסימפתיה שלו לשטן בתוך הסטריאו שלי.
  האנשים מחוץ לחלון באים והולכים, מדברים ושותקים, מפלרטטים
ונדחים, אבל נראה שאף אחד מהם לא באמת מתחבר ליופי המאיים של
תל אביב, מודל 2004.
    ייתכן שזאת הלחות המפתיעה של חודש פברואר, או אולי הפחד
המתמיד מהמוות האורב בכל תחנת אוטובוס או בית קפה, אבל בעודי
מתבונן דרך הזגוגית המאובקת, אני לא יכול להימנע מלחשוב שמשהו
באותם אנשים השתנה לרעה.
   כשאני הגעתי בפעם הראשונה לגור בתל אביב, לפני ארבע שנים,
הרחובות היו הרבה יותר ידידותיים. היו מקומות שבהם היית יכול
להשאיר את הדירה שלך פתוחה גם כשיצאת ואם היית פוגש בן אדם
ברחוב, היה לך סיכוי הרבה יותר טוב לגמור את הלילה זרוק אצלו
בדירה.
   בשבועות הראשונים שלי בעיר, כשעוד לא היה לי מקום משלי,
הייתי מתארח כל לילה אצל אנשים כמעט זרים שהרשו לי לישון
במרפסות ובמרתפים שלהם, וכשלא היה מקום, אפילו בחדרי האמבטיה.
עד כמה שיישמע מוזר, אהבתי את הסידור הזה, ולמרות שאני די
גבוה, לא הייתה אמבטיה שלא הצלחתי להסתדר בה.
   היום הרבה יותר קשה לחיות ברחובות האלו. שכר הלימוד שהם
גובים ממך הרבה יותר גבוה והאנשים יותר סוערים. היום, אם אתה
משאיר דלת פתוחה והולך, סימן שאתה לא מתכוון לחזור אף פעם.
   "שמח לפגוש אתכם, אני מקווה שניחשתם איך קוראים לי..."
ממשיך ג'אגר לצעוק את טבע המשחק השטני שלו. אני קם ומגביר.
   אני מאוד אוהב להסתכל על תל אביב בלילה. צמדי אורות
שמרחפים מעל כבישי אספלט צרים בדרכם לשום מקום, מלבנים זוהרים
שנמתחים  מקו האופק ואנשים מוזרים שלא תוכל לפגוש בשום מקום או
זמן אחר. הרחובות  מלאים בשמחה ובעצב, בלכלוך ובדרמות
ובטרגדיות. אלו עדיפים בהרבה על פני כל מה שתוכלו למצוא בכל
קיבוץ או שמורת טבע. האוויר שם פשוט נקי מדי ויש עצים במקום
בניינים. אני מעדיף בניינים.
   אני זוכר שאחרי שהעיפו אותי מהדירה הראשונה ששכרתי ברחוב
אחד העם, עברתי לגור במחסן צמיגים מטונף שהיה חלק מהחניון
הגדול שברחוב הרכבת. שומר הלילה של החניון היה חבר של חבר,
ולכן הוא הרשה לי לישון שם עד שאני אסתדר עם הכסף. הוא אפילו
נתן לי כורסת נוער ישנה שהוא הביא מההורים שלו. לא הרגשתי שם
בנוח, אבל זה היה עדיף מאשר להיזרק  עם ההומלסים בגן "מאיר".
   לפני כמה חודשים עברתי באזור וראיתי שהמחסן עדיין שם, אבל
הספה כבר מזמן נעלמה.
   רק ככה אתה לומד להכיר את העיר שלך מקרוב. להתחבר אליה.
  "אז אם אתה פוגש איתי, כדאי שתנהג באיפוק, תנהג בסימפתיה
ובקצת טעם טוב..."  אני מדליק לי סיגריה ומתקרב עוד קצת אל
החלון.
סימפתיה? כאן בתל אביב? הצחקתם אותי.
   כאן הברירה הטבעית פועלת בצורה שדארווין לא יכול היה אפילו
להתחיל לדמיין. כאן אתה יכול לקבל הכל: כסף, דירה, עבודה, סקס.
על התמורה נדבר אחר כך. נשמה? לא תודה, כבר תרמנו. סימפתיה?
חבל על הזמן. היא מעולם לא נכנסה לתחום שבין קיבוץ גלויות
לצומת גלילות.
   החיים כאן כל כך מפלצתיים, שאתה פשוט לא יכול שלא להתאהב
בהם.
  אני זוכר שבימים הראשונים שלי בעיר, עוד חלמתי לעשות את מה
שאני באמת רוצה: לנגן כמו כוכב רוק, לזיין כמו כוכב פורנו
ולהיזרק כל יום במקום חדש, כשהדאגה היחידה שלי בחיים היא ממי
לשנורר את הסיגריה  הבאה.    
   היום אני כבר לא חולם יותר.
   בזמן שכל האנשים שמסביבי מוכנים למכור את עצמם בתמורה
לאיזה ג'וב במשרד ממוזג, או בעבור חופן שטרות ירוקים, מזוהמים
ומשלמי חשבונות, אני מבין שתל אביב, מודל 2004, משאירה לנו רק
ברירה אחת: להתרגל.
   בסוף כולנו מתרגלים, כי זוהי פשוט הצורה הכי נוחה של
הישרדות.
   אנחנו לומדים להמשיך הלאה עם החיים נטולי החלומות שלנו,
ולהתעורר כל בוקר מחדש בתקווה שאולי היום נמצא סוף- סוף את
האומץ להגיד לבוס הבן זונה שלנו מה אנחנו באמת חושבים עליו, או
שאולי נזרוק את החברה השמנמונת שזיינו בלילה, ונתחיל איזה קטע
עם המלצרית הכוסית מהפאב בלילנבלום, שפינטזנו עליה מאז יום
ההולדת האחרון, או שאולי אפילו נירשם לקורס הצלילה שכל כך
רצינו כשהשתחררנו מהצבא, אבל לא היה לנו כסף.
אולי היום זה יהיה שונה.
   אבל זה אף פעם לא שונה. בסוף היום, תמיד נחזור הביתה לחברה
השמנמונת שלנו, אחרי שחטפנו כל היום צעקות מהבוס הבן זונה,
ונמשיך לקוות שאולי בבוקר הבא זה יכאב פחות.
   כן, בתל אביב מודל 2004 אין שום סימפתיה. רק הרבה אנשים
שמתרגלים.
   בסטריאו הסטונס סיימו לנגן...