New Stage - Go To Main Page

ג. ש. מלמד
/
קווקי והאגרטל

אני זוכר את התקופה הזאת כאילו היא הייתה אתמול. הייתי אז בן
שלוש עשרה, אחותי גלי הייתה בת שש עשרה והביאה הביתה חברות
שופעות, ובכמויות. מה אני יכול לעשות, בגיל שלי כבר מתחילים
להתעניין, אז הייתי מציץ להן דרך החור במנעול עד שאחת מהן
הייתה רואה איזה עיגול שחור בחריץ של הדלת, שזה היה האישון
שלי, והתגובה הראשונית הייתה איזה צעקה ואז כל מה שאני זוכר זה
שהייתי תלוי עם המכנסיים מהעץ, אוח אחיות, כמה כיף זה משפחה,
בבית ביעל הגיבורה. לי ולאחותי היו "מחלוקות דיפלומטיות", הרבה
פעמים קרה שהייתי לוקח לה בני ערובה ומבקש כופר. פעם אלו היו
העגילים, פעם איזה ארנק שלה עם חמישים שקלים ואפילו יומנים
אישיים, למרות שעל זה די הצטערתי (היא כתבה עלי דברים טובים
להפתעתי, ולכן התחרטתי).

בגיל עשר קנו לי ברווז כזה חמוד, זאת הייתה מין פשרה. אמא לא
רצתה כלב, אבא שנא חתולים- אז הלכנו על ברווז לבן. הוא לא אוכל
הרבה ולא מזיק ובגלל שהוא עושה מין קול כזה כל הזמן החלטתי
לקרוא לו קווקי.

אף פעם לא ממש הרביצו לי. אמא ואבא היו מאיימים, אבל תמיד
ידעתי שאין להם לב להרביץ, די הערצתי אותם, ניסיתי להיות הילד
הכי טוב בעולם וכשזה לא הלך הילד כמעט הכי טוב בעולם, אבל לא
ממש הייתי קרוב, לא יודע למה, הייתי די מוכשר.

לאמא היה אגרטל כזה שהיא מאוד אהבה, הוא ישב במקום כבוד על
המדף בסלון. הייתה מסביבו אוירה פסטורלית, נקייה, אפילו התאורה
כוונה במיוחד עליו. אמא אמרה שהיא קיבלה אותו לפני הרבה שנים
מאמא שלה ושזה משהו שעובר בירושה כבר ארבע דורות. היו על
האגרטל דמויות כאלו של סינים שמנים עם לחיים ורודות, היו להם
חרבות. תמיד פחדתי מהם כשעברתי ליד האגרטל, הייתי מוציא להם
לשון ואני יכול להישבע שאחד מהם הוציא לי בחזרה.

יום אחד הייתי ממש משועמם. החברים לא היו משתפים אותי בכדורגל
כי הייתי קטן, אז שיחקתי בכדור בסלון למרות שאמא אמרה לי איזה
מאה פעם לא לשחק ושזה מסוכן, אבל אני הדחקתי את זה לאיזה שעה.
כמובן שלפי חוקי מרפי זה היה חייב לקרות, והכדור פגע באגרטל
והוא נשבר. כל החיים עברו לי בתמונות מרצדות במהירות רבה ואז
ראיתי רק סינים זועמים עם חרבות ולחיים ורודות רודפים אחרי
בצעקות. ידעתי שאמא מאוד אוהבת את האגרטל, אז החלטתי לחבר את
כל החתיכות בדבק מגע ולקוות לטוב, או לפחות לקנות לי קצת זמן
עד שאני אסדר את הויזה והדרכונים, לא סתם.

למחרת הגיעה אלינו רוחל העוזרת לנקות. קראו לה רחל, אבל משום
מה היא ענתה גם ל"רוחל", זה לפחות איך שאמא קראה לה. היא הייתה
מאוד מאמינה וכל הזמן אמרה "כפרה" ו"נשמה". כבר עברה יממה ואמא
לא שמה לב לאגרטל. חשבתי שהיא שכחה או שפשוט עשיתי עבודה טובה,
אז לאט התחלתי קצת להירגע. אבל אז, כשהכל התחיל להיות כל כך
טוב ולפי חוקי מרפי זה פשוט לא נסבל, אמא ראתה את האגרטל,
כמובן שמיד באו ההאשמות. גלי הכחישה מיד וגם אני. אמא דיברה גם
עם רוחל, שלא הודתה במה שלא עשתה.

אמא ואבא כבר ממש כעסו והמשיכו לבצע את החקירה, כי אף אחד לא
הודה. כבר הרגשתי שהם סוגרים עלי. רוחל ואני היינו החשודים
העיקריים וכיוון שהיא מאמינה ואלוהים לצידה, החלטתי שאני חייב
לנקות ממני את האשמה.

אהבתי את קווקי נורא, אבל הבנתי שזה או אני או הוא. גם חשבתי
שקווקי יסתדר הרבה יותר טוב עם הסינים הזועמים, הרי יש לו
חגורה שחורה, מקסימום הם יעשו ממנו איזה מעדן לא נורא.
לקחתי קצת שאריות מהאגרטל והדבקתי אותן לרגל שלו הצהובה. הלכתי
לאמא וסיפרתי לה שאני הדבקתי את האגרטל, כי קווקי שבר אותו
בזמן הליכה בשינה. הבאתי אותה והיא ראתה את השאריות על הרגל
ומיד ניקתה אותי מאשמה. בערב אבא לקח את קווקי במכונית, ומאז
לא ראיתי אותו יותר מעולם. שבוע אחר כך הלכנו כולם למסעדה. אבא
הזמין בשר ברווז, היה לו הריח של קווקי. אמרנו קדיש והתנפלנו.
בכל זאת, הוא היה במבצע.

גדלתי כבר מאז, התחתנתי ונולדו לי שני ילדים מקסימים. כן, מה
לעשות, הם שלי, איך יכול להיות אחרת. היינו באים הרבה לאמא,
סבתא בשבילם, כדי לאכול ולשחק. באחד מאותם ימים באנו וראיתי את
האגרטל המודבק על השולחן, הסינים הסתכלו בי בצורה מפחידה. שצף
רגשות אשם החל מבעבע בי. החלטתי שעברו כבר כל כך הרבה שנים, אז
כדאי כבר להתנקות, להוריד מעלי את האשמה.

סיפרתי לאמא הכל, על איך אני זה ששברתי את האגרטל ואיך שהפלתי
את האשמה על קווקי. היא לא אמרה כלום, רק צחקה ואז היא אמרה:
"זה בסדר, חמוד, תמיד ידענו שזה אתה. פשוט תמיד רצינו להיפטר
מהברווז, הוא הרעיש בצורה מחרידה".


(לאורי באהבה)



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/10/04 19:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג. ש. מלמד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה