[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נפרטיטי בירן
/
דמעה אחת

היתה פעם ילדה שלא היתה כל כך פופולרית, אני לא בטוחה למה, לא
הכרתי אותה ממש טוב, האמת היא שגם אני התעלמתי ממנה, בדיוק כמו
ששאר הילדים עשו, ולעגתי לה בדיוק כמו ששאר הילדים לעגו- אני
לא חושבת שהם ידעו למה הם צוחקים עליה כפי שלא ידעתי אני.
לא משנה,היא  היתה חלשה שקטה ולא חכמה במיוחד - היא היתה נושא
ללעג והטרדה ותו לא.
אבל כל זה כבר הסטוריה עתיקה, היום הזיכרון נראה לרבים שונה
לחלוטין, כל אחד והגרסה שלו למציאות ואולי רק גדי, שהכיר אותה
רק לכמה שעות בודדות זוכר הכי ברור מכולם.

באמצע השנה הגיע תלמיד חדש לכיתה ח' 2, היא אפילו לא הסכימה
להסתכל עליו, מהחשש שזה יתן להם רק עוד תרוץ לצחוק וללעוג, מה
לעשות.... רוב הסיכויים הם- שזה באמת מה שהיה קורה.
בכל מקרה המקום היחיד הפנוי בכיתה היה המושב לידה (אף אחד לא
רצה לשבת שם והיא כבר התרגלה מזמן לשבת לבד). הוא התיישב לידה
וכל הכיתה החלה מגחכת כאילו מה כבר היה. הוא אמר לה שלום, והיא
לא ענתה. לא היה ברור לו למה אבל לפני שהספיק להקדיש לזה ולו
חצי מחשבה נפל על שולחנו פתק:

התיישבת ליד הלוזרית של הכיתה, תנחומי!

גדי הסתכל לרגע מסביבו וקלט את דנה מחייכת אליו, הוא הבין שזו
היא שרשמה את המכתב וקרע אותו לחתיכות, דנה היתה המומה.
"אתה מודע לעובדה שחרצת את גורלך עכשיו..." אמרה בלי להסתכל
עליו "למה?" שאל, מופתע מהפניה שלה "עכשיו אתה לא תזיין אותה,
ומי שלא מזיין את דנה- לא גבר" אמרה והמשיכה לצייר את הציור
שהתחילה מזמן. "מי רוצה לזיין אותה בכלל? מה לי ולה?"- "אתה לא
מבין, זהו טקס חניחה, ככה נהיים פופולריים פה- מזיינים את
השדיים הכי גדולות הכיתה, במקרא שלנו- דנל'ה, מפיצים את השמועה
והופ- אינסטנט פופולריות!"
"אז איך הבנות נהיות פופולרית פה?" "מוצצות למי שזיין את דנה-
או במילים אחרות למישהו מהכיתה"- "את מגזימה" פתק נוסף נפל על
השולחן, גדי פתח אותו. על הפתק היה ציור של שני אנשים אוחזים
ידיים,זה היה מהציורים המעפנים האלה שעיגול עם כמה קווים אמור
ליצג בן אדם, כותרת מתוחכמת התנוססה מעל הדמויות "אהבה בצל
הלוזריות" ושמותיהם עם חצים המצביעים על הדמויות.
"אני משער שאת לא מצצת להם..." "ניחוש טוב, שלח את זה לדנה",
גדי התבונן בפתק. ציור זה לא היה הרבה יותר מתוחכם מכמה קווים,
אך הוא הראה אדם אחד עומד ואדם שני כפוף על ברכיו לידו, "אהבה
בצל המציצה" דנה וכל אחד.
גדי צחק "את יודעת שזה נורא יסבך אותך" אמר. "כן, בטח ידפקו בי
קצת מכות, אבל עם כבר מכות אז לפחות מסיבה". החיוך שלו נעלם
"את רצינית??" נדהם, היא לא ענתה, אבל לפי מבטה ניתן היה להבין
בקלות כי זה צפוי לחלוטין.
גדי הוסיף לפתק "באהבה גדי ושני" - "אז כנראה שגם אני חוטף
מכות היום" חייך אליה. שני היתה בשוק.
בהפסקה פנתה דנה לגדי ואמרה : "גדי, יש לך עוד הזדמנות להתנצל,
כי אני מאמינה שהיצור הזה שכנע אותך לכתוב דברים כאלו, תתנצל
ולא תפגע" היא חייכה "אולי אפילו נוכל להפגש מתישהוא ו...(היא
הניחה עליו את ידה) לדבר על זה..."
גדי העיף מעליו את ידה "תודה, אבל אני לא יודע איפה הידים האלה
היו קודם" חייך בצביעות. "לכי לכי יא שרמוטה מוצצת!!" אמרה שני
בדיוק כשהמורה עבר לידם "שני!! איך את מדברת! זה לא מקובל
בכלל! לכי מיד למנהל!!" - "אבל היא לא עשתה כלום!" אמר גדי
בכעס "אתה רוצה להתלוות אליה?"- "לא!" אמרה שני "אני קיללתי,
אני ילך!" ולפני שהלכה לחשה לו באוזן  "נראה לי שדנה מצצה גם
לו" גדי צחק והיא הלכה למנהל.
המנהל כרגיל נתן הרצאה ושחרר אותה באזהרה. כשיצאה מחדר המנהל
כבר ידעה מה מצפה לה ולשיעור הבא נכנסה עם משקפי שמש עליה.
"תורידי מיד את משקפי השמש האלה!! תתבישי לך על האיחור הזה!"
גער בה המורה בעוד דנה ורן נכנסו לחדר "וואי המורה, אני מזה
מצטערת על האיחור, כאילו, כאבה לי הבטן כזה והלכתי לאחות- רן
ליווה אותי, כי כזה פחדתי שאני יתעלף או משהו כזה" - "זה בסדר,
תשבי- אני עדיין מחכה ששני תוריד את המשקפיים!" שני הורידה את
המשקפיים לגלות למורה ולשאר הכיתה סימן כחול ונפוח. "דנה
הזונה!!!!!!!" צעק גדי "מי את חושבת שאת?!?" הוא קם ובא
לכיוונה כאילו כדי להרביץ לה, כמה מהבנים עצרו אותו "סתום כבר
יא חתיכת!"  "שקט!! כולם לשבת!!!" המורה תפס לגדי את היד "שב!"
גדי התיישב "לכי מיד לאחות!".
אחרי ששני יצאה מהכיתה, דנה התחילה לבכות "למה הם מאשימים אותי
בדברים האלו? איך הוא יכול להגיד שאני... אני עשיתי לה את
זה?!?" ויצאה בבכי מהכיתה, רן רץ אחריה. "ילדה מסכנה" אמרה
המורה "איך שני פוגעת בה, והיא רק מנסה להתחבר איתה כל
הזמן..." גדי רצה להגיב אבל הבין שזה לא יתן כרגע כלום. כששני
הגיעה לאחות כבר היו לה עוד כמה חבורות על הגוף והפנס כעט היה
שחור וגדול בהרבה. האחות לא אמרה כלום, היא נתנה לה קרח לשים
על החבורות ושלחה אותה הביתה.
שני לא הגיעה למחרת לבית הספר, גדי תהה למה ובקש מהמורה את
הטלפון שלה כדי לברר מה קורה, המורה נתן לו את המספר, אבל לא
לפני שאמר "גדי, אתה נראה כמו ילד טוב, על תגרר אחרי הילדה
הנוראית הזאת..." גדי לא הגיב. בבית הוא התקשר אליה, אבל לא
היתה תשובה.
"גדי, גדי, יש כאן משהו בשבילך!" אימו צעקה לו לפתע.
על הדלת הודבק מכתב
"גדי, גם עם זה היה רק לכמה שעות
אתה היחיד שאי פעם היה אכפת לו,
ואני יאהב אותך תמיד
על תכעס, זה היה מתוכנן הרבה לפני שהכרתי אותך ועכשיו כבר
מאוחר מדי... תעשה לדנה את המוות
                                   באהבה שני"

גדי לא הבין את פשר המכתב ורץ מיד לביתה של שני, הוא דפק על
הדלת דקות ארוכות ללא מענה ובסוף פרץ את הדלת רק כדי לגלות את
גופתה חסרת החיים של שני
...בזמן שניסה להעיר אותה הוא כבר ידע את העתיד לקרות, בהלוויה
כולם יבכו עליה, גם אני בכיתי, ורק הוא שאהב אותה באמת לא יזיל
דמעה אחת ואילו רק כדי לא להצדיק את צביעותם של האחרים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חגית?
מה יהיה?!







אחד שמאמין שאף
פעם לא מאוחר
לתקן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/8/01 17:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נפרטיטי בירן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה