שוב סליחות, שוב אני הולכת בחצות הלילה לבדי, רוח קרירה מנשבת
סביבי ומסמירה את שערות גופי. מכוניות עוברות בכביש ומשמיעות
מוזיקה בפול ווליום, שרית חדד ונתי לוי. חבורה של עארסים חסרי
עתיד.
בני 25 שעדיין לוקחים את האוטו של אבא ומתאמנים בלעשות חרקות
בכיכר של העיר. עוד מעט גם אתם תתחתנו עם הפרחה התורנית ותלדו
ילדים בקצב מסחרר, תבזבזו את כל כספכם על הונדה חדשה ועוד 20
שנה הילדים שלכם יקחו את המפתחות, ישימו פול ווליום איזה זמר
מזרחי בכיין ויסעו ברחובות העיירה.
הריח עולה באפי עוד לפני הסיבוב, בושם ישן של דוסית זקנה וטבק
ונפתלין מעורבבים ביחד. אני לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת.
כרגיל, כלום לא השתנה, עברה לה שנה ועדיין הסידורים מונחים
באותו המקום, כוסות הקפה מעלות עובש בכיור, והמקרר משמיע
חירחורי גסיסה. מקלט ישן ומעופש מלא בחוזרים בתשובה שס"ניקים
ובריח של סיגריות.
"צדיקה שלי, זה לא יפה ככה את יושבת לפני הקב"ה, תיישרי מאמי
את הרגליים, לא רגל על רגל כמו אישה זולה" אני מביטה בה
בעויינות מתובלת במעט ציניות אך מורידה את הרגל ויושבת כמו
ילדה טובה וצדיקה, ממש כמו פאקינג בוגרת של בית יעקוב.
"בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים, שפוך שיחה, דרוש סליחה
מאדון האדונים".
ואני שרה וליבי מתמלא עונג, מזייפת בקולי קולות, מבטי הצדיקות
מצטלבים וצקצוקי לשונן ביחד עם שירתי. ואני, אני כבר לא שם,
כבר לא שומעת אותן וכבר לא מרגישה את עיניהן בגבי, אני למעלה
למעלה, בשמיים השחורים. מרחפת לי בין עבר, הווה, עתיד, מרחפת
בין דמעותיי, בין אושרי. כל מה שצחקתי בשנה האחרונה, כל הדמעות
שהזלתי.
והשירה עכשיו נשמעת לי רחוקה, לחישות של פייטנים עלומים.
"רחץ וטהר, ואל תאחר, בטרם ימים פונים, ומהרה רוץ לעזרה, לפני
שוכן מעונים"
התעייפתי ממעופי, התיישבתי לי על הענן הראשון שראיתי בדרכי.
חיוך של עונג על שפתי, כאילו עכשיו נושקתי נשיקה עמוקה.
אני חייבת למצוא אותו, להודות לו, לצעוק עליו, לכעוס עליו,
לנשק אותו, לחבק אותו, להחמיץ לו פנים. אך איפה הוא?
הענן מתחיל להנמס ואני מתחילה בנפילתי האיטית בחזרה.
לא, לא, אני רוצה להשאר, למה אתה מחזיר אותי? אולי כי הייתי
קרובה מדי?

בלילה על משכבי אני שוב ממלאת את הכרית בדמעותי, ומייחלת שהן
יפסיקו. לעזאזל, מחר יש לי ראיון עבודה ממש חשוב אני לא יכולה
לבוא עם עיניים כאלו נפוחות...

יום ריקני וציפיה ללילה מלא בחיפושים ובמעופה.
ארסים משוטטים ברחובות, פרחות מעכסות עם ג'ינס צמודים וחוטיני,
ואני, רועדת מקור משולבת ידיים בדרכי למקלט.
נכנסת, לוקחת סידור, אולי היום אני אפגוש אותו, אולי היום אדבר
איתו פנים מול פנים.
הסידור סגור ואני פוזלת במבטי אל החזן הענוג, אברך צעיר עם
ידיים נשיות, דמיוני מתחיל לעבוד שעות נוספות. " צדיקה, אנחנו
בעמוד 10, שאני אפתח לך את הסידור?" מעירה אותי מחלומותי על
החזן וטופחת טפיחת עידוד מדומה על גבי. לעזאזל, אני עייפה מידי
בשביל לטייל היום. אני מנחה את הסידור ויוצאת לשוטט ברחובות
הריקים.
כעבור שעה אני חוזרת למקלט, בדיוק כולם יוצאים ואני מחכה לבחור
הצעיר שיצא גם הוא. הוא יוצא לו אחרון ביחד עם עוד אברך נחמד.
בפינת הרחוב הם נפרדים ואני ממשיכה לבדי אחר העונג שלי.
הוא הולך לאיטו ואני אחריו, כמו בלשית ברומן מתח זול.

מטומטמת, הוא בטח בן 18, ואת? נשים בגילך כבר חובקות לפחות שני
ילדים, ישנות עם בעל, אהוב.

בלילה ההוא חלמתי שאני עפה בין עננים, מאושרת ומחייכת. פתאום
הוא הופיע לו בין העננים, הושיט לי את ידו, מרוב האור לא
יכולתי לראות את פניו.
סליחה, אני ממלמלת, סליחה.
על מה? הוא שואל, הקול הכי מיוחד שאי פעם שמעתי, מתנגן באוזני
כמו תפילה ענוגה.
אני מצטערת שהברזתי מהסליחות, שישבתי רגל על רגל כמו פרוצה,
שפינטזתי על החזן, ובכלל, על כך שאני נוראית לפעמים ועל כך שכל
ערב אני בוכה ומלאת תרעומת על העולם. אבל שתדע אני מוסיפה
בנשימה אחת, שזה הרבה בגללך.
בגללי?
כן, אני רוצה שתהיה איתי, שלא תעזוב אותי כמו כל גבר שאני
מכירה, שתהיה היחיד שישאר בסופו של דבר, אל תעלם לי כמו כולם.
אני כל כך לבד.
את אף פעם לא לבד, רק שאת רוצה...ואז הוא חיבק אותי חזק חזק,
ואני רק חשבתי לי שזה מאד לא צנוע אבל בטח לו מותר הכל.
מתי שתרצי אני כאן איתך, תמיד אני איתך. למה את בוכה???

"בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים"
הם לא יודעים שהכי כיף לישון??? רק כך מקבלים חיבוק אמיתי.