שעת לילה מאוחרת. ביישוב בית-עלמין כולם רק מתעוררים לחיים.
הילדים משחקים אך לפעמים האיברים שלהם נופלים בזמן המשחק.
הגברים והנשים יוצאים לעבוד במשמרת הלילה, אור הירח עדין מספיק
בשביל עורם העבש. השמש הלוהטת שורפת אותם, וגופם המתפורר מרקיב
אפילו יותר.
האוהבים הצעירים מתאחדים בלילות, יד ירוקה ומעופשת של נער נצחי
מלטפת רכות גולגולת חשופה של אהובה צעירה. לנצח תשאר צעירה.
לנצח תשאר מאוהבת.
לכל אחד סיפור חיים, לכל אחד גם סיפור מוות. כל אחד עולם
ומלואו וכל אחד חסר חשיבות.
תושבי היישוב כבר לא קיימים, ויחד עם זאת הם כאן וזזים ואוהבים
ושונאים וקיומם אמיתי כשלי וכשלך, ולמרות שהם מתים הם לנצח
יהיו בני אלמוות כשם שכל לילה קמים הם לצלילן של עצמות נוקשות,
צחנה של מוות וגופות, שלדים מהלכים, עובש וריקבון.
לכודים בין החיים למוות, בלילות נצחיים חסרי מנוחה.
בלילות חורף גשומים, טיפות הגשם זולגות, על גופות חסרות חיים
ומלאות נשמה, ומחליפות דמעות, שלא יירדו עוד לעולם. המתים לא
בוכים. המתים רוצים לבכות, רוצים לצרוח ולצחוק, לראות זריחות
ושקיעות, להרגיש עור ושיער, לחייך ולהזעיף פנים, לחזור לחיים
אמיתיים או להמשיך הלאה, למקום לא צפוי.
לפניי שהשמש עולה להאיר את יומם של החיים, תושבי יישוב
בית-עלמין חוזרים לקבריהם, נעטפים בתכריכים ונשכבים, מנסים
להרדם, אך המתים לא ישנים, הם נשארים לנצח עייפים. כל מה שנותר
להם לעשות עכשיו, זה לבהות בכלום שבקבר, ולחכות. ולחכות.