תקתוק המקלדת מציק לי,
כמו תקתוק של שעון מסטול, עם עצירות פתאומיות ושטף תקתוקים
אחריו. ותקתוק ארוך של מחיקה.
כן, כן רק שעון מסטול יכול לשנות דברים, ולחזור אחורה.
לא ראיתי לא היה.
האותיות מתבלבלות והופכות לסרט מצויר בתוך הראש שלי. המילים
תופסות כח שנעלם להן.
הצירוף של המילים "לב" ו"שבור" תופס פתאם מונח לא רפואי בכלל,
רגש.
ובכל זאת התקתוק מציק לי.
הראש פתאם נהיה ריק, שורה שלמה של פאוזות. אם זה היה מחזה הקהל
היה עוזב עוד לפני שהגיע.
או שאולי היה נשאר ומגחך על התיק והתוק. מגחך על הדמות הראשית
המתעצבנת מהפעולה שהיא בעצמה עושה-
"אם זה כל כך מציק, למה את ממשיכה?"
אני לא ממשיכה... הדמות עונה בלי קול וממשיכה לתקתק במכונת
הכתיבה, אני לא ממשיכה, זה התקתוק לבד ממשיך... אלו המילים, הן
אגרו הרבה כח, ויש להן הרבה מה להגיד...שמישהו יעצור את
המקלדת...
הפסקת חשמל,
רק השעון ממשיך,
תיק,
תוק,
אוי תנוחי.