אבי ואימי חוזרים משדותיהם
כי ערב יום
אלומות זהובות נפרקות על הסף
אור שקיעה בורוד ותכלת נשפך אל החדר
נשיקה רפה למצחי
שקט מכסה את פניהם
ואור את ידיהם היגעות
אבי מלחש רכות לצוואר אימי המצחקת

חבורת פילי פלסטיק כחלחלים יוצאת
מאופק העולם עד קצהו
ואני לא יודע נפשי
גם בעריסה קטנה שכזאת אין אני מוצא מקומי
בחוץ האפלה ממשיכה ליפול על השדרה
הארוכה של עצי פיקוס ועטלפים מלטפים
באוויר המתקרר

והעצים הענקיים מלווים בשריקה חרישית את פירותיהם
הנופלים בדממה לדרכם הארוכה