ברגע של איבוד עצמי, אני הולכת רחוק
אמנם אני יושבת כאן, אבל רוחי-אי שם.
ואני לבד אבל הכל איתי, והאושר הוא נצחי.
כל תחושה כל הרגשה
עוברת בגופי בזרם מחשמל
כמו פרפרים בבטן של מישהו מאוהב
והכל מרגיש והכל שליו
אין לזה סוף ולא התחלה
הכל קיים
ונעלם במאית השנייה
וכאן ועכשיו
לא צריך אהבה
לא רוצה הצלחה
כי כלום לא קיים,
ויש לי הכל.
פה אני האהבה וההצלחה והבטוחה
שזורמת בכל גופי.
ופתאום אני מבינה שזה כל-כך עצוב
כי זה מתרכז במקום כל-כך קטן
והוא רוצה לצאת ולפרוץ לעולם.
ומשהו חסום
כמו פקק שנתקע
ואני שואלת
מאיפה הפותחן בא?
כי אני מנסה כל הזמן
וכאילו כלום לא מספיק.
וזה מצטבר בנתיים ועוד מצטבר.
מה קורה כשכבר אין מקום?
אולי פשוט מפסיקים לנשום?
ואולי מרוב הלחץ פשוט הכול יתפזר.
ואז מה יקרה?
לאן כל זה יעלם?
אני לא יודעת
וזה כבר לא כל-כך מעניין
כי גם ככה כלום לא השתנה
כאילו הזמן לא זז וזאת הייתה דקת דומייה.
הנה שוב חזרתי לעצמי
ואף אחד בכלל לא יודע
על כל מה שתקוע אצלי.