אני שומע את הקולות שעושה היצור, שהיה אני מאחורי דלת הברזל
החוסמת את דירתי. הוא מיילל וציפורני העצם שלו שורטות את דלת
הברזל המוצקה בקול יבבה קבוע, שמשמיע גיר הנשרט על לוח. תחילה
חשבתי שאשתגע מהקול הזה, אבל התרגלתי די במהרה.
הקול שיותר קשה לי להתרגל אליו הוא קול המקלע בחוץ, שנשמע מזה
יומיים. אני חושב שירו בחייל שאייש אותו, והוא עדיין לוחץ על
ההדק באצבעו הנוקשה והמתה. אני לא יודע מה כמות התחמושת שניתן
להטעין במכשירי ההרס המודרניים, אבל איכשהו אני לא חושב שהיא
הייתה מספיקה ליומיים ברציפות. בכל פעם שאני עוצם את עיניי אני
רואה את החייל השני בצוות המקלע, ג'ינג'י נחמד שנהג לחלק
סוכריות לילדים בזמן העוצר ואשר נהרג לפני שבוע. כל פעם שאני
עוצם את עיניי אני מדמיין אותו, מת ומתחיל להרקיב, מגיש סרט
אחר סרט של כדורים למכונה, משביע את רעבונה העל-טבעי לדם אנושי
חם. בכל פעם שאני פותח את עיניי אני רואה את גופתה של רוברטה
שעונה על הקיר.
היצור שהיה אני הפסיק לשרוט בדלת עתה. אני שומע רק את קול
נקישת השיניים דמויות-הניבים שלו וקול יבבה דק הבוקע מגרונו
מבעד לדלת. רוברטה מסתכלת עליי בעיניה המזוגגות, שעונה על הקיר
באותה התנוחה שבה נעצרה, לאחר שזחלה במורד הקיר כשהשיג אותה
כדור תועה מהחלון. אחר כך היא השתעלה דם זמן מה וביקשה ממני
להחזיק לה את היד. התחלתי לנחם אותה, השענתי את ראשה על כתפי,
חזרתי ואמרתי לה שוב ושוב שהכל יהיה בסדר. דיברתי ודיברתי,
נזכר בימים הטובים שהיו לנו ומפליג בחלומות על הימים הטובים
שעוד יהיו. כשהבחנתי לבסוף שהיא מתה, לא ידעתי מתי זה קרה, אבל
מסיבה לא ברורה היה נראה לי, שהיא החזירה את נשמתה לבורא באותו
הרגע שהשענתי את ראשה עליי. במבט לאחור אני כמעט יכול לשמוע את
ריאותיה נקרעות ומתיזות דם במאמץ אחרון זה להתאים את קצב
נשימתה לשינוי שחל בתנוחת ישיבתה. עכשיו לא נותר כלום מרוברטה,
חוץ מכתם הדם על הקיר שהשאירה כשזחלה לאיטה למטה, כתם דם נוסף
על חולצתי, שהייתה נקייה אילולא כתם זה, וגופתה הבוהה בי
ממקומה ליד הקיר.
תחילה רציתי להיפטר מהגופה. חשבתי להוריד אותה לחצר ולקבור
אותה כיאות בבית הקברות המאולתר שהקימו דיירי הבית, אחרי שנהיה
מסוכן לצאת מהחצר המשותפת שלנו וגופות החלו להצטבר. אך היצור
שהיה אני שמר על הדלת עוד לפני מותה של רוברטה, ואחריו הוא
התחזק עוד יותר, אז היציאה לחצר לא באה לחשבון. לאחר זמן מה
חשבתי לזרוק את רוברטה למטה מהחלון, אך חששתי להזיז את הארון
הכבד שחסמתי איתו את החלון הלא ממוסמר בקרשים היחיד בדירה,
החלון שממנו היא נורתה. לבסוף חשבתי להוציא את הגופה לאחד
החדרים בהם אני לא משתמש עוד, אך לא היה לי כבר כוח. אני נחלש
ללא מזון, והיצור שהיה אני נחלש איתי.
הוא לא קשור אליי קשר מוחלט, לא בקשר שהיה לנו כשעוד היה היצור
שהוא אני, ואפילו לא בקשר שהיה כשנהיה ליצור שכבר לא אני. אני
מאמין שלעולם לא יזכה להיות היצור שהוא עצמו. אולי יחיה זמן מה
לאחר מותי, אך אני בספק אם יספיק להתרחק מ"אני" מספיק, כדי
לשרוד. אני זוכר כיצד ניסה להשביע את רעבונו, שנבע בעיקרון
מרעבוני שלי, בילד של השכנים. לפי הצרחות נראה לי שאכל קודם
איבר חיצוני כל שהוא, יד או רגל אולי, ולעס אותה, ורק כאשר
הצרחות של הנער נמאסו עליו הוא נגס לו בגרון. אפילו זאת הוא לא
הצליח לעשות בפעם אחת, וכמה שניות הנער השמיע קולות חרחור
רמים, שנשמעו היטב מבעד לדלת. אחר כך סיים את המעשה. הוא היה
אז, כנראה, היצור שכבר לא כל-כך אני, אך היה קשור אליי חזק,
ואני אף פעם לא הייתי טוב במעשי אלימות.
המנייאק הקטן שורט בדלת שוב. אולי חושב שיוכל להגיע אליי דרך
דלת הברזל ולהשביע את רעבונו בישות שהכי קרובה אליו מבחינה
קיומית, דהיינו אני. שום דבר אחר לא הצליח להשביע את הרעב הזה
עד כה. אני זוכר איך עיצבנו אותי השריטות הללו בפעם האחרונה
שזיינתי את רוברטה. הוא היה אז קטן מאוד, יצור שעוד יהיה אני,
ואפילו החזקנו אותו בתוך הדירה, כי רוברטה חשבה שהוא חמוד, עם
העיניים המימיות שלו ורכס העצם הקטן על גולגולתו הכמעט-אנושית.
היה אז אוכל והיה לנו כוח, לכן נעלתי את דלת חדר השינה וזיינתי
את רוברטה, כפי שעשיתי פעמים רבות לפני כן.
אני חושב שהייתי משקיע יותר מאמץ בכך אם הייתי יודע כי זו הפעם
האחרונה שנשכב. אולי לא, כי השריטות והיללות שהשמיע היצור שעוד
יהיה אני היו מעוררות רחמים ומעצבנות והפריעו להתרכז במעשה.
כשגמרנו, שכבנו על המיטה המלוכלכת, עירומים ומיוזעים. היא שמה
את ידה מתחת לראשה ובהתה בתקרה, ואני בהיתי בבית שחיה, שהיה
קרוב אליי והריח בריח המתקתק-מחליא של בית שחי מיוזע. בהיתי
בשערות הקטנות בו, שהחלו לצמוח מאז הפסיקה רוברטה לגלח ולטפל
בעצמה לפני כחודש. בהיתי בבית השחי השעיר שלה ונזכרתי בתקופה
אחרת, כשגופה היה מטופח, ולא מצ'וקמק מרעב ומחלות, כששדיה לא
היו נפולים וצלעותיה לא נראו כה ברור מבעד לאור האפור. נזכרתי
בגופה כפי שהיה לפני המלחמה.
היא בהתה בי בחזרה, מבינה באותו הרגע, כנראה, את הכיעור של
גופה, או מסתכלת על כיעורו של גופי שלי, ואמרה:
"אני אוהבת אותך".
"'הב 'תך" מלמלתי בחזרה, עושה את עצמי מנמנם. אילו ידעתי שזו
תהיה הפעם האחרונה שאגיד לרוברטה שאני אוהב אותה, הייתי אולי
אומר זאת אחרת. אך לא ידעתי.
היא הסתכלה אליי מספר רגעים ואז הסתובבה עם הגב אליי ונרדמה
לקול השריטות והיללות של היצור שעוד יהיה אני שחדרו מאחורי
הדלת. כעבור יום נגמר לנו המזון, ולא היה לנו כבר כוח לכלום.
אחרי עוד כמה ימים היא נפגעה מכדור תועה מהחלון.
היצור שהיה אני משתתק לפתע, והשקט הוא כה פתאומי שאני נתלש
מזיכרונותיי ומקשיב בעל כורחי. כן... מטמורפוזה נוספת עוברת
ביצור שהיה אני, או שמא עליי להגיד ביצור שכמעט הוא. היצור
שכמעט הוא מקשיב כמה רגעים לתחושותיו מהאני העצמי החדש שלו,
ואז ממשיך לשרוט את דלת הברזל בכוחות מחודשים. על הגג משתתקת
לפתע מכונת הירייה.