מספרים שפעם באפריקה, ניסתה הזברה לחצות את הנהר... היות והנהר
שורץ תנינים, נהרות באפריקה זה עניין מסוכן לא רק בשביל הזברה,
אלא גם לשאר חיות הגן. עת הבחין התנין באותה זברה חוצה את
הנהר, זחל חרש בלאט, בין סבך שיחי הבר. ואז, רגע לפני שהוא עט
עליה, בעודו פוער את פיו הענק לרווחה... שמע את הגברת זברה
פונה אליו בלשון רפה. סלח לי, תנין בן תנין, מדוע תבקש לטרוף
אותי? הרי אני שלא כמו בני מיני, חריפה מפלפלים אדומים
וקטנטנים, אותם
אני בולעת בתאווה וחוששני... בסדר, בסדר, מספיק, הבנתי. אמר
התנין, נרתע, ולא אבה עוד
לטורפה.

חצתה הזברה את הנהר ושבה אל בנות מינה. מייד עם בואה כינסה את
שאר חברותיה בעלות הפסים ואמרה להם: אחיותיי לבית זברה,
הסכתנה. שמעו המקרה אשר אירע לי היום. מייד נדמו קולות צהלה
ולשמע נקישת פרסה, גוללה הזברה את סיפורה. כל שעליכן לעשות כדי
שהתנין ייסוג מהרעיון הנורא לטרוף אתכן הוא לספר לו, בדיוק כפי
שעשיתי אני, את עובדת היותכן חריפות. למחרת, ניסתה זברה אחרת,
אף היא מאותו העדר, לחצות את הנהר. ושוב, כידוע, נהרות באפריקה
זה עניין מסוכן, זה לא צחוק. עת הבחין התנין בזברה חוצה את
הנהר, זחל חרש. פיו נטף ריר ורוק. ואז, רגע לפני שהוא עט עליה,
בעודו פוער פיו לרווחה... שמע את הזברה פונה אליו, בדיוק כמו
חברתה, בקול לשון רפה.
סלח לי, בן תנין, מדוע תבקש לטרוף אותי? הרי אני שלא כמו בני
מיני, מלוחה משתיית מי האגמים, אותם אני לוגמת לרוויה.
חוששני... כי לא כדאי לך לאכול מבשרי המלוח, אהממ... שלא לומר,
דלוח.
שמע זאת התנין, ויתר על הרעיון (תנין כנראה מעדיף את מזונו
מרוח).

חצתה הזברה את הנהר ושבה אל העדר. מייד עם בואה כינסה את שאר
חברותיה הזברות ואמרה להן, לשמע נקישת פרסה וצהלה, גם יחד.
בקיצור, אמרה, כל שעליכן לעשות כדי שהתנין ייסוג מהרעיון הנורא
לטרוף אתכן הוא לספר לו שאתן מלוחות. למחרת, ניסתה זברה אחרת,
אף היא באה מאותו השבט, לחצות את הנהר. עת הבחין התנין בזברה
חוצה את הנהר, נדרך כחץ וזחל חרש בתוך סבך שיחי הבר. ואז, רגע
לפני שהוא עט עליה, בעודו פוער את פיו הענק לרווחה, משתוקק,
נרגש ונלהב עד אין קץ לקראת זו הארוחה, שמע את הזברה פונה אליו
בלשון מלומדת.

סלח לי, תנין... מה עכשיו? שאל בכעס את הזברה המנומסת והמשיך
בטון דואב. די, סבלנותי פוקעת, כבר שלושה ימים שלא בא טרף אל
פי הרעב, כלל ייתכן ויש לזה הסבר? הרי כל זברה יודעת שאת בשרה
הרך אני תאב. סליחה, אדון תנין, בהחלט מבינה אני מהיכן נובעת
מצוקתך, אבל אולי אתה צריך להחליף את מרכיבי ארוחתך? הרי לא
ייתכן שבשביל ארוחה תחכה יותר משלושה ימים... התנין הביט בה
והנהן. המממ... זה באמת מעניין (אבל המסכן עדיין נשאר רעב).
לכן יש לי לכך פתרון אמין (המשיכה הגברת עם הפסים, בנימוקיה
המפולפלים), אני ממליצה בכל פה לעבור לאכול מזון זמין. אבל
זברה, אמר התנין, שכחת לרגע מי אני? אני תנין. ומה כלל יש פה
לדבר על מזון זמין? בוא איתי, עזוב שטויות, אמרה לו הזברה.
בוא. צא קצת, תשתחרר. לך אל הסוואנה ותתחיל להיות קצת יותר
אנין, לקט נא מכל הבא אל פיך ואז עדיף וגם רצוי, כי תפנים את
זה השינוי.

בעוד הזברה מרצה על אנינות וגם קצת על שנינות, התנין חש במין
מצוקה. פיו יבש ועיניו הפכו מזוגגות... האם זהו מחיר השינוי?
תהה. ברגע בלתי נשלט, בו הזברה המושכלת הפנתה את הגב,
נגס התנין באחוריה העסיסיים, אגב, כלל ללא ידיעתה... כשסיימה
הטרחנית לגלול את משנתה על "ציונות" וצמחונות, היא כבר הייתה
ז"ל שרועה על העשב הגבוה ללא נוע, באין אונות.

ואז הוא הבין משהו על נפשו של תנין... אבל בעיקר על "תוסף"
מזון טרי וזמין. "אנין שמנין", אמר, "אני תנין".

הסתובב ושב לנהר.