אתה זוכר אז את האוהל שהרכבנו באמצע הלילה בכינרת? אתה
בתוכי-אני בתוכי-אני בתוכך. ילדה קטנה הולכת לאיבוד בתוך איש
עצוב. נקשרת, נאהבת, שוכבת, נעזבת. אהבתי כל-כך באותו לילה וגם
במאות שהגיעו אחריו. אני כבר לא זוכרת מה זאת אהבה עכשיו, לא
זוכרת מה זה לשלוח יד מהססת וחסרת ביטחון באמצע הלילה רק כדי
לגלות שהכל בסדר. אתה עוד כאן. עברו כל-כך הרבה שנים מאז הכאב
המר והמתוק הזה, מאז שהרשיתי לך, למישהו בכלל, להיכנס אליי,
להיות שלי. אם תפגוש בי עכשיו ובחיבוקך טמונה אישה אחרת, האם
תזכור? האם תבחין באותן פנים שכה אהבת להביט בהן פעם? מאז אותו
לילה והרבים שהגיעו אחריו הפכתי אחרת. דרך האהבה שלך צמחתי,
גדלתי, נקשרתי. דרך הבגידה שלך קמלתי, קטונתי, גססתי.
אז עכשיו אני כאן, נזכרת. אתה יודע הרי שזה הדבר הטוב ביותר
שאני יודעת לעשות. ואתה רחוק עכשיו כל-כך, רחוק ממני. אולי
תמיד הייתי ואני סתם דימיינתי את צילך בחיי.