חשמל שעובר באוויר. ואז השקט הנורא שלפני הסערה. שקט שמתמשך
ומתמשך... ומנסה לגמור את עצמו, אבל הוא פשוט לא יכול להכנע
לזה. הוא יודע שזה אסור. שזה נורא. שההשלכות של זה הן בלתי
נתפסות, אבל כל כך לא אכפת לו. הוא נמצא בתוך רגע. בתוך רגע
שגורם לו להרגיש כל כך הרבה. לחוש את כל אותן התחושות הנשכחות
והמודחקות. גירוי של כל החושים בו זמנית. פעילות נמרצת בתוך
המוח האנושי. דפיקות לב מואצות. חוסר שליטה וחוסר אונים כל כך
נורא... חוסר יכולת להתמודד עם מה שקורה. כל כך הרבה להרגיש בו
זמנית. כל כך הרבה וכל כך אסור.
ניסיתם פעם להצמיד אצבעות אל המראה? אי אפשר פשוט להצמיד אותן,
כי המראה מתלכלכת. היא נהיית דביקה. מוכתמת. הדמות מאבדת
מעצמה. מכוחה. אבל לפעמים... ברגע מיוחד בו נותנים לעצמנו
להסחף, נכנסים לטראנס עמוק ונואשים להושיט את ידנו לעצמנו..
לגעת בנשמתנו... האצבעות המרפרפות רועדות ומהססות. מפחדות לנפץ
את האשלייה. מושטות כדי לגעת לא לגעת. ובכל זאת לדעת עם אחד
החושים... את ההרגשה... את אותה ההרגשה המסתורית... של לגעת
בנשמה.
וזה בדיוק אותו הדבר. תשוקה מובילה את עצמנו לצאת מעצמנו...
לנסות לזנק מגופנו החוצה. היא קורעת אותנו לגזרים כשאנחנו
מנהלים מלחמה פנימית. מלחמה הרסנית. העיניים נעצמות מעצמן
בכניעה... ונפתחות כשהגיון חודר את הטירוף. ונעצמות שוב...
ונפקחות... ואולי לפעמים נעצמות כל כך חזק מפחד ומשנאה עצמית
ומבושה. מבושה על חוסר האונים הזה. על החולשה. על הטירוף הזה
שמשתלט עלינו, ואז הן נפקחות שוב... ונסחפות במשהו שדבר לא
יכול לו...
כשאתה רעב. ואין לך מזון. ואתה עורג לו כל כך. שוקולד, למשל.
אתה יכול להרגיש את הטעם שלו בפה. את המתיקות שלו. את המרירות
שלו. את המרקם. את ההרגשה כשהוא נמס בפיך... את התחושה שלו
מחליק בגרונך... ומשביע אותך... מספק את חושיך ולו לשבריר
שנייה.
אותה תשוקה. אותו רעב. סיפוק אחר.
מגע שמונע על ידי תשוקה... מגע נואש כמו רעב שרוצה לבוא על
סיפוקו... נראה לפעמים כמו גלולת חיים. תרופה שבחוסר תקווה
מפיחה אושר עילאי... מקימה אותו מהמתים... משככת את הכאב הנורא
מכל. את הערגה. את הרצון שרעבו לא יסופק בשום דרך אחרת, וחוסר
סיפוקו צורב. כואב. ממית. כשאצבעות נוגעות לא נוגעות אחת
בשנייה... מסיירות באוויר אחר הנקודה בה זה לא יצרוב כל כך.
נקודה בה לא יהיו חייבות לעשות חטא ולמרות זאת יבואו על
סיפוקן. יאריכו את חייהן. ולו לדקה.
אני מלאת תשוקה. מלאת ייאוש. מלאת רעב.
שפתיים שנוגעות לא נוגעות. מרפרפות באוויר באותו מקום בו היו
שנייה לפני שפתיים תואמות. כמו מנסה לספוג את השובל שהן השאירו
מאחוריהן... להספיק לגעת בו גם בלי לגעת בו. לגעת בצלו.
באנרגיה שלו. בחום שהשאיר מאחוריו. שפתיים שכואבות כל כך...
שכל רצונן הוא להצמד בכוח על אנושי לשפתיים שלו ולספוג את
החיות שלהן. את החיים שלהן. את החשמל.
הזרמים העצומים שעוברים בין שני הפיות... הכאב. הרעב. חוסר
האונים.
זה כל יפה. וכל כך טבעי.
כל כך פשוט.
אבל כל כך קשה להשגה...
תשוקה מהסוג האמיתי ביותר.
תשוקה שלי.