נכתב בעקבות הציור של מגי קליימן - "Blue Eyes". תודה!
http://stage.co.il/s/34504


              יום אחד, היא חזרה מבית הספר והביטה במראה.
עיניה היו עליזות ויפות, כפי שמעולם לא זכרה אותן. באותו יום
היא קיבלה "מצוין" על החיבור שכתבה. המורה ציפי הייתה בעיני כל
הילדים מורה די קשוחה. היא לימדה בכיתה של אחיה הגדול, בכיתה
ה'. והיא, ילדה רגילה בכיתה ג', קיבלה "מצוין" מהמורה ציפי!
החיוך שלה התרחב. היא אהבה את החיוך שלה. אבל יותר מכך אהבה את
הצבע שהפכו עיניה כאשר חייכה. זה היה כחול עמוק, שהזכיר לה את
הים אליו הלכה עם ההורים כל סוף שבוע, ובו שיחקה שעות בגלים.
בכל מקרה, על זה חשבה כשהסתכלה במראה באותו אחר הצוהריים, כאשר
קיבלה את ה"מצוין" הראשון שלה.

היא הביטה במראה. רק 3 שנים עברו מאז המצוין הראשון, והיום
הגיע הנכשל הראשון. זה לא היה ציון ביית ספר, זה ציון שהיא
נתנה לעצמה. זה לא היה דבר נורא כל כך, משימה קטנה שההורים שלה
הטילו עליה, והיא לא הצליחה לעמוד בה. פשוט שכחה שהיום ביקשו
הוריה בפעם הראשונה שתיקח את אחותה הקטנה מהגן. לא קרה כלום,
אביה לקח את הילדה מהגן, והוא ואמה אפילו הבינו ולא כעסו. אבל
היא נתנה לעצמה נכשל. היא לא ציפתה לדבר כזה מעצמה, והרגישה
אכזבה נוראית מעצמה. גוון עיניה הפך לאפור. היא חשבה כמה עצוב
זה כשהעיניים אפורות, בדיוק כמו השמיים. כשטוב וקורים דברים
יפים, השמיים כחולים-כחולים, אבל כשעצוב ויורד גשם, פתאום הכל
נהיה אפור ועצוב.

האמת היא שהיא קצת חששה להביט במראה, פחדה שתראה בעיניה את
הציפייה הגדולה. היא הרגישה מבוכה שילד מהשכבה מעליה, משכבת
יא', הציע לה לצאת איתו. היא ניסתה למצוא סיבה למבוכה זו, אך
לא מצאה. היא סוף סוף סובבה את ראשה לכיוון המראה. היא מצאה
בעיניה ניצוץ חדש, אבל הוא לא היה משמחה. כבר כמה זמן היא מחכה
שאותו ילד שיושב בשולחן לידה ידבר איתה, וזה לא קרה. השמחה
שביציאה הראשונה התערבבה עם העצב שזה לא בדיוק מה שהיא רוצה.
פתאום, משום מקום, דמעה זלגה מעינה. והדבר היחיד שהצליחה
להרגיש הייתה החמצה. הכל עלה לה לראש פתאום. לא רק ההחמצה בקשר
לדבר הספציפי שקרה לה באותו יום, אלא בקשר לחייה. היא חששה שכל
חייה תצפה למשהו, ותקבל משהו אחר. היא ראתה שגוון עיניה נעשה
שונה, דהוי מעט. כבר לא הכחול הטבעי שלה, אלא מן אפור-תכלת.
ושוב חשה עצבות גדולה ומחנק בגרון.

היא הייתה חייבת להסתכל בעיניים של האדם עליו כעסה יותר מכל.
היא ישבה מול המראה, מצחה מכווץ ועיניה יבשות וחסרות הבעה.
היום הודיעו לה מלשכת הגיוס שלא עברה את הגיבוש לתפקיד לחימה.
כל חייה חלמה להגיע לתפקיד מאתגר, שבו תוכל לתרום את המקסימום,
תיישם את השוויון עם הבנים אליו היא מטיפה, ותשרת את המדינה
הכי טוב שהיא יכולה. אבל כנראה שהיא לא הייתה מספיק טובה.
היא שוב הסתכלה במראה. מילא אם היא הייתה בוכה, מתעצבנת,
צועקת, מסתגרת שבוע בחדר. אבל היא לא הרגישה כלום. עיניה היו
עדיין ריקות לחלוטין, והיא כעסה על עצמה שהיא אינה מסוגלת
להגיב לאחר שהתנפץ חלומה.
גוון עיניה פתאום נראה לה כל כך כחול וכל כך קר.
פתאום היא רצתה כל כך לבכות, אבל הפעם הדמעות לא הגיעו.