הוא התמתח בישיבה ופיהק בקול רם, הוא פקח את עיניו והעביר מבט
ריק על שולחנו.
"לעזאזל עם זה", מלמל לעצמו והדליק סיגריה.
21:45, הבהב לו השעון. הוא קם ומתח את רגליו, היה כבר חשוך
בחוץ. הוא פתח את החלון ומשב של רוח קרירה שטף את גופו המיוזע,
כמו קרח.
הירח שט לו לאיטו באין מפריע בין העננים האפרוריים, שנראו לו
כמו איים נטושים בים הכוכבים.
שקט, היה כל כך שקט (אם לא לוקחים בחשבון את נביחותיהם
המרוחקות של הכלבים). זה היה אחד מאותם הרגעים הפשוטים בהם הוא
רצה להישאר לנצח ולא לעזוב.
הוא כבר ידע מה הולך לקרות, הוא היה כל כך רגיל לתחושה המוזרה
הזאת שהציפה אותו ברגעים מהסוג הזה.
הוא כבר הפסיק להתרגש מכך מזמן ולהיאבק...
זאת היתה תחושה מוזרה של ריקנות תמהונית, תחושה נעימה של כניעה
למשהו. תחושה שהכל כבר ידוע ושהכל כל כך פשוט - שחור ולבן.
הוא אהב את התחושה הזאת, אבל כשהיא באה לבקר אותו בתכיפות רבה
מדי זה כבר לא היה משעשע.
"נו, קדימה", אמר לו בבוז האיש הקטן בראשו. "תחשוב מחשבות
חכמות וחובקות עולם".
"טוב, חלאס" הוא ענה לו וכיבה את הסיגריה על אדן החלון "אין לי
זמן לזה עכשיו" מלמל חצי לעצמו וחצי בקול.
"לילי מחכה לי."
הוא השליך את בדל הסיגריה לפח, סידר בחופזה את השולחן ויצא
מהמשרד.
"שלום מרים, מה שלומך?" אמר למנקה שהבריקה במרץ את הריצפה.
אך היא לא שמעה אותו.
כנראה היא שומעת מוזיקה או מפטפטת בפלאפון, חשב לעצמו.
מעניין למה היא משקיעה כל כך בעבודתה, חשב לעצמו פתאום בלי שום
סיבה מיוחדת.
מה יוצא לה מזה?!
הוא התפלא עד כמה הדבר הרתיח אותו, למרות שהוא היה אדיש
מטבעו.
הוא פסע לו לאורך המסדרון הארוך, היה כבר חושך בבנין ורק אור
הירח והכוכבים האיר לו את הדרך.
מקלחת, זה מה שאני צריך- חשב לעצמו ופיהק שוב.
"לילה טוב, אלברט" מלמל לשומר בכניסה.
"לילה מצויין, אלי" השיב השומר במין צחוק מוזר- שנראה לו חצי
מרושע וחצי עייף.
הרוח ליטפה את שערו, ורק כשיצא החוצה התברר לו ששכח את המעיל
שלו במשרד.
הוא נכנס לרכב שלו, "קדימה, מותק, אל תעשי לי בעיות עכשיו."
מלמל לעצמו בעודו מנסה למצוא את המפתחות.
המכונה, כאילו ריחמה עליו או שגם לה התחיל להיות קר- התניעה די
מהר.
הוא התיר את העניבה והשליך אותה על המושב, הדליק את הרדיו
וכיבה אותו אחרי זמן קצר.
הוא היה עדיין עייף והשינה כנראה לא כל כך עזרה לו, "עוד שעה
בבית" מלמל לעצמו- "בלי פקקים" השיב לו האיש הקטן.

הוא לא אהב את החיים בעיר: את הרעש, את הצפיפות ויותר מכל את
האנשים.
אבל הוא גר בה מחוסר ברירה.
רק עוד שנתיים של קריעת תחת ואוכל לעבור למקום יותר נורמלי-
חשב לעצמו.
מקום שקט, מבודד- רק עצים ושדות ירוקים אינסופיים מסביב.
כן, זה יהיה מושלם, לילי בטח תתאהב במקום ממבט ראשון.
הוא נזכר בילדותו - "היה לנו בית באמצע שום מקום, שדות של
חמניות מכל עבר" הוא אמר בקול רם.
הוא כבר היה רגיל לדבר עם עצמו, לפעמים לילי אירחה לו חברה,
אבל היא לא היתה פטפטנית במיוחד.
קו המחשבה שלו נקטע כאשר הוא נכנס אל תוך העיר.
גיחוך של בוז עלה על שפתיו.
"תראו אותם," אמר בקול רם לאף אחד "גושי חומר המרחפים בעולם
בלי מטרה או סיבה- ושמחים על כך!" הוא רצה לצעוק, אך במקום זה
הוא השמיע מין קול מוזר כזה- שילוב של משרוקית וברווז. הוא בלע
את הרוק והמשיך "לאן אתם כל כך ממהרים?" רצה לצעוק להם.
"מה כבר כל כך חשוב לכם?"
הוא רצה להמשיך, אך הוא בדיוק הבין שהוא גם (בין אם הוא רוצה
או לא) כמוהם, ואין שום דבר שהוא יגיד או יעשה שישנה את זה.
"כן כן, זה תמיד אותו הסיפור איתך." ציקצק בלשונו האיש הקטן
"מתי כבר תלמד?".
"שקט" הוא ענה ברוגע והדליק סיגריה.

"היי מותק, מה שלומך? התגעגעת אלי נכון?" הוא אמר בקול שקט
ועייף, בעודו פותח את הדלת לדירתו.
לילי קפצה עליו וליקקה את פניו, היא נפנפה בפראות בזנבה.
הוא ליטף ונישק אותה.
היא הייתה היצור החי היחיד אליו היו לו רגשות כלשהם וכך גם הוא
היה בשבילה. הוא נכנס לקחת בקבוק מים מהמקרר ואת הרצועה.
"קדימה, מותק, יוצאים לקרוע את העיר" אמר לה וחייך בעודו מנסה
לחבר לה את הרצועה לקולר.
הוא אהב את הטיולים עם לילי, היא תמיד הייתה כל כך סקרנית
ונמרצת.

הוא החליט שהפעם הוא ייקח אותה לגן הציבורי, יש שם הרבה מקום
להשתולל ולילי אוהבת את זה, חוץ מזה זה טוב לשבור את השיגרה
לפעמים- הוא אמר לעצמו.
הוא גיחך לעצמו ונד בראשו כאילו מנסה להתנער ממשהו שמטריד
אותו, לשבור שגרה?!
"אני עובד וגר באותו מקום כבר 12 שנים, כל הזמן בית-עבודה, זה
המסלול שלי במשך 12 שנים.
ולפני זה? בית-לימודים, בית-צבא, בית-בית ספר." הוא הסתכל
ללילי בעיניים כמקווה למצוא תשובה לשאלה שעתידה לבוא. "ובהמשך
מה?!"
הוא לקח נשימה עמוקה ושם לב שהוא עדיין לא חיבר ללילי את
הרצועה.
הם יצאו אל הרחוב הקר והחשוך, ולילי התמתחה לה בחינניות ופיהקה
בו זמנית (אתם יודעים, כמו שהכלבים יודעים לעשות).
הוא אהב את הרחוב, במיוחד בלילה כאשר כל הכיעור נעלם לו וכל מה
שנשאר זה רק הצללים שלו, מאיימים לא פחות אך לפחות נחבאים מן
העין.
כנראה שזה היה בגלל אופיו המתנשא, הוא חשב לעצמו, הוא אהב
לשפוט אנשים בתוך מוחו תוך כדי טיול תמים לכאורה- או שאולי זה
בגלל האוויר הצח, הוא לא היה בטוח.
בכל מקרה זה עשה לו רק טוב, הוא חייך אל לילי והדליק סיגריה.
"אתה יודע, הסיגריות האלו הורסות לך את החיים" ציקצק בלשונו
האיש הקטן ונד בראשו מצד לצד בצורה אצילית משהו.
"החיים הורסים לי את החיים, טמבל" מלמל בבוז.

ופתאום הוא הרגיש טוב.
הוא לא ידע למה, אבל גם לא היה איכפת לו כל כך, כי כשטוב לך
טוב לך, לא?
זו הייתה הרגשה משחררת וכל כך קלילה כנוצה ברוח, הוא הרגיש את
האנשים הבודדים שחלפו על פניו ברחוב כאילו היו מכרים וותיקים
זה שנים.
"רגע" הוא ממלמל בקול חלוש לאף אחד (גם אם היה מישהו בסביבה
ספק כי היה שומע אותו), "הייתכן כי ישנם אנשים שמרגישים כך רוב
הזמן" נעצר בפתאומיות, כיווץ את מצחו ופרש את ידיו הצידה
כמיתמם או סתם טיפש.
לילי לא ידעה מה להשיב לו, היא רק עמדה שם וליקקה איזשהו רפש
שמצאה על המדרכה, מדי פעם מביטה בו בעיניים ריקות.
"או שהם פשוט עברו את כל זה מקודם והגיעו למסקנה שזה לא שווה
את זה, שפשוט עדיף להיות טוב ומאושר?"
"אולי לא כולם כאלה טיפשים כמו שחשבתי?" הוא היה מבולבל.
זוג זקנים חצו את הכביש והביטו בו ברטינה בלתי מוסברת, כאילו
נטרפה עליו דעתו.
הגבר לבש חליפה מגוהצת אפורה ונעל נעליים יפות- אפילו עניבה
הייתה לו, הוא שם לב וגיחך לעצמו.
האישה התהדרה בשמלה כחולה (צעקנית משהו) עם מחשוף (שלא) היה
מבייש כל נערה בריאה בגופה בת ימינו.
הם הביטו בו במבט מופתע וריקני (אתם יודעים- "מבט טלוויזיה")
ורק אז הוא שם לב שהאישה החזיקה מטרייה פתוחה מעל ראשה, והם
התחילו לרוץ.
אז הם התיישבו להם מתחת לסככה של חנות אפייה שהייתה עדיין
פתוחה, והביטו בעוברים ושבים.
צלילי הטיפות הניתזות מהסככה והמדרכה לא הטרידו אותו, כעת שום
דבר כבר לא הטריד אותו חוץ מדבר יחיד.
"האם אני הרוב או המיעוט?" הרהר לעצמו.
"זה באמת משנה?" ענה לעצמו לשם שינוי.
"מה לעזאזל אתה רוצה?!" התפרץ האיש הקטן, "מה אתה מחפש? למה
תמיד רע לך? למה אתה חושב שכולם נגדך ובעדך?!" צרח בראשו.
"למה אתה מבואס כל הזמן?!"
"כנראה שאתה צודק" השפיל את ראשו ובהה בשלולית שעל הכביש כאילו
הייתה מפלטו האחרון.
"באמת, מה רע לי?!" חשב לעצמו. "יש לי עבודה לא רעה, כסף לא
חסר. בריאות? גם לא.
אהבה? בדידות? לא, אני דווקא אוהב להיות לבד".
על אהבה הוא כבר מזמן וויתר, עוד לפני שניסה לחפש אותה.
"אז מה נשאר?"
הוא חייך לעצמו בעצב כי הוא ידע את התשובה, היא הדהדה בראשו
ללא הרף, כעומדת על שלה בעקשנות חסרת תקנה.
"הברירה, הברירה לא משאירה לי ברירה"
"למה אני חייב לבחור?"

"מצד שני, אני יכול גם שלא לבחור. אז מה יהיה? אבלה את חיי
במיטה במחשבה על כל אותם הרגעים שעברו להם ומה היה קורה אילו
כן הייתי בוחר, לפחות במשהו.
או שנבחר בא' ולא בב', אולי ההפך?" בא לו לצרוח עד השמיים, אבל
הוא ידע שאף אחד לא ישמע אותו-"הם הרי כבר בחרו " רטן לעצמו
בעודו מביט בתצוגת הפרצופים האומללים שהתגלגלו מולו כך פתאום,
כמוכיחים את טענותיו.
האוטובוס השפריץ לכל עבר, הורס את מפלטו האחרון ומרטיב את
רגליו עוד יותר.
"אני יכול להתמחות בכל תחום שרק ארצה" הרהר לעצמו וניסה לשכנע
את עצמו שהוא לא כל כך טיפש "אבל רק בו ולא בשום דבר אחר!"
"מחמיצים אינסוף עולמות ומתוודעים רק לאחד"
"איזה חיים מחורבנים" מלמל לעצמו כשהבין שהמסקנה אליה הגיע
איננה אלא עוד עובדה עגומה, אחת מיני רבות בחייו ובחייהם
שלהם.
הגשם נחלש לו, אך עדיין הצליף קלות בעוברים והשבים, כמין
תזכורת בלתי פוסקת למשהו כה בסיסי, כה אוניברסלי שהוא או הם אף
פעם לא בחרו לשים אליו לב.
הוא קם באיטיות על רגליו והעיר את לילי.
"חוזרים הביתה, אני מקווה שנהנית, מותק, כי אני נהניתי נורא"
חייך אל כלבתו והדליק סיגריה.
היא כשכשה בזנבה בעייפות, כעושה לו טובה- והם החלו את המסע
הביתה.