לירן קובילר / שלמה |
כשהענן נושק לפסגה,
ניצבתי דוממת
מביטה בריק,
ולפני נפרשת האדמה.
מאזינה לאיוושת הרוח,
שהעיפה את כל יומניי
מושיטה את היד
להרגיש.
אך מבלי שאדע,
חיים עפים על פניי
ואני, גם לא
אביט.
אותה הדמות שלא מרפה,
מושיטה ידה ומבקשת.
אחת נוספת לא ברורה,
את צילה מעליי אוספת.
ואני לא אדע,
או אני לא רוצה
אוספת לנפשי את ההווה
בנשימה.
לא מביטה לאחור,
לא רצה אחרי הדפים,
ועכשיו, אני
שלווה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|