ראית פעם את הירח זורח? ראית אותו פעם עולה, צהוב, פחות מחציו
מלא, גדול וקרוב אליך, מעל הבניין הגבוה שמול חלונך?
אולי פשוט עמדת שם פעם, מול החלון זאת אומרת, ובהית בשמיים
הכהים למחצה, כשהמחוג הקטן של השעון מתקרב בצורה מסוכנת לשעה
שלוש?

                                     

נפלא, היא התחילה לבכות. אני כל כך שונא כשהיא מתחילה לבכות!
העיניים שלה מתנפחות ואם היא לא שכחה לשים מסקרה לקראת הפגישה
איתי אז לדמעות שלה יש גם גוון שחור, מה שמכער אותן עוד יותר.
בכי זה דבר טיפשי, כאילו שחסרות לה דרכים להוציא נוזלים מהגוף-
מלבד ההוצאות היומיומיות יש גם את הדבר הזה שבא פעם בחודש,
שבגללו היא נשמרת ממני כמו מאש, כמו הירח- זה בא והולך. אז
עכשיו היא גם צריכה לבכות, בנוסף לזה? ואני, מה לעשות, אמור
להתנהג כמו ג'נטלמן. אז תפסתי טישו שבמקרה היה אצלי בכיס
והגשתי לה. היא נגבה את זוויות עיניה בזהירות, כמו כדי להציל
את שאר האיפור שהיא עוד חושבת שנותר שם. היא תמיד שמרה על עצמה
כשהיינו ביחד, לפחות את המחמאה הזו אני יכול לתת לה. היא
הסתכלה עליי בעיניי הדג הנפוחות מבכי שלה, כאילו המבט מעורר
הרחמים שלה יגרום לי לקחת בחזרה את הדברים שאמרתי.

"אנחנו לא מה שהיינו פעם" הוא אומר לי
"זה כבר לא אותו דבר. את השתנית, " או בטח, תאשים אותי, למה
לא?
"אני השתניתי." וואו, הוא אפילו לקח על עצמו חלק מהאשמה
"ומה שיש בינינו פשוט לא עובד יותר." איזה נודניק, גם כן לי,
אתה לא מסוגל פשוט להגיד- אני גומר אתך, וזהו, בלי למרוח את זה
בניסוחים פתלתלים ומיותרים?
ת' אמת, זה לא רק הוא. גם לי די נמאס ממנו לאחרונה. אנשים
אמורים להתקרב זה לזה עם הזמן. אנחנו התחלנו אחד על השני ומאז
אנחנו מתרחקים. אז לא צריך, היו לי חיים לפניו ויהיו גם
אחריו.
קולו חלחל בי "אז אני חושב שעדיף שנעשה את זה עכשיו ולא נדחה
את זה לזמן מאוחר יותר." כן, זו תמיד הייתה הגישה שלך, נכון?
למה לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום.
"אז זה בערך כל מה שרציתי להגיד לך. שעדיף שנצעד עכשיו כל אחד
בדרכו שלו." יפה, אחלה ניסוח, אני מוכרחה להודות. תמיד הייתה
לי חולשה לניסוחים שלו, הייתה לו את היכולת המופלאה הזו לומר
את המילים הנכונות בזמן הנכון.
Timing is everything, אני מניחה. בדיוק אז נזכרתי במה שרציתי
להגיד לו. הסתכלתי עליו מסתכל על השמיים, על הירח שעלה, מלא
באותו ערב. עשן הסיגריה נפלט מפיו בענן של עשן לבנבן-כחלחל.
משום מה, כל מה שרציתי לומר לו פרח מזיכרוני. עיניי התמלאו
דמעות. לא,לא, באמת, אל תעשי דברים כאלה, ציוויתי על עצמי
מבפנים, אל תביכי את עצמך בצורה נוראית כזו. ראית את זה בא,
תני לזה להיגמר בצורה אלגנטית כמו שזה התחיל. הרגשתי גוש חונק
את גרוני. סימן מובהק לכך שאני הולכת לבכות. לעזאזל. לא בכיתי
כבר שלוש שנים ועכשיו המעצור היה צריך להשתחרר?! טוב, הנה הן
באות, הרגשתי אותן זולגות מזוויות עיניי, על לחיי, על סנטרי
והלאה. שנאתי את עצמי על כך באותו רגע. שנאתי אותו על שעשה לי
את זה. על שגרם לי לבכות.

                                         

חזרתי הביתה. הוא אפילו טרח להקפיץ אותי. נחמד מצדו, ג'נטלמן
עד הסוף המר.

הקפצתי אותה הביתה. היא הודתה לי. הדמעות שלה התייבשו עד אז
והיא נהגה באיפוק- משהו.

החלפתי לפיג'מה. לא יכולתי להירדם, כמה צפוי. הדלקתי רדיו.
שמעתי את השיר שהיה אהוב על שנינו מתנגן בעודי מחכה לשינה
שתבוא ותעטוף אותי.

צחצחתי שיניים, הזכרתי לעצמי להתגלח דחוף מחר בבוקר. הדלקתי את
המערכת ופשפשתי בערמת הדיסקים שלי. לא עלה במוחי דיסק מסוים
שרציתי לשמוע באותו זמן. העברתי לרדיו. דיבורים, העברתי תחנה,
עוד פעם דיבורים, שוב העברתי, או- מוסיקה. שיר נחמד, שיר טוב.
תמיד אהבנו אותו.

הירח היה מלא באותו לילה, והשיר מתנגן ברדיו:
"I see you,
the only one who knew me,
and now you eyes see through me,
I guess I was wrong."


(words taken from "Breakfast in Tiffany's" by Deep Blue
Something.)