לא בן שש עשרה יותר.
כבר 17 שנה שזה קורה לי באותו הלילה, וכל שנה במקום להתרגל, זה
הופך קשה יותר ויותר.
זה מתחיל בנסיון רגיל לקרוא או לנגן, אבל משהו בפנים לא מוכן
לשבת. משהו בפנים חייב לזוז.
מחליק לתוך נעלי ההרים החומות שכל כך רגילות לצאת איתי לרוץ
תמיד בכל יום בכל מזג אוויר, בכל שעה. בוחן את דמותי בראי,
נראה בדיוק אותו דבר. אותה דמות גבוהה וגרמית מציצה אלי
בבישנות מסויימת דרך הזגוגית. תופס בקבוק מים בכל יד ויוצא.
רץ בין הפרדסים, לוקח נשימה עמוקה לריאות, ממשיך בחשיכה על
הגבעות, מזמזם איזו שורה מרגיזה של שיר מושמע שחוזר על עצמו כל
הזמן.
נעצר בנקודה הכי רחוקה, ומשקיף. רואים אורות של המושב הקרוב,
איפשהו משמאל יש ים, ואולי במקום מסויים את נמצאת ומסתכלת
בדיוק על אותו הירח.
מתחיל לחזור הביתה בהליכה מהירה כדי שלא יתפסו השרירים. נכנס
בשקט לחדר, הכל חשוך.
סוגר את החלון, ומתיישב על הריצפה בחושך, מנסה לחשוב מה הכי
הגיוני לעשות עכשיו.
עוצם עיניים ומרגיש את היד הרכה שלך מלטפת אותי, לוחשת לי
שלמרות שאני כבר לא "16" אני עדיין "מתוק".
פותח עיניים, לא כדי להגיב על מה שאמרת, השקט היה נעים, פותח
עיניים רק כדי לראות אותך. להסתכל לתוכך, לבקש שלא תעזבי אותי
לעולם.
פתחתי עיניים ואת נעלמת...
אולי את יושבת עכשיו על הריצפה ממש כמוני. אולי את ישנה מקופלת
במיטה, עטופה בכנפיים ואור, וחולמת על עולמות אחרים.
מסתכל בתמונות ישנות כשהייתי ילד מחייך, שרואה שלווה וחולם
להיות גדול. מסתכל על החלון שמחזיר השתקפות של גדול שחולם
להיות ילד ולראות שלווה.
מוריד את הנעליים המגושמות ובועט אותן לפינת החדר.  נכנס למיטה
וסוגר על עצמי את השמיכה, שאף אחד לא יוכל להיכנס. שאף אחד לא
יפלוש לשינה שלי. שאף אחד לא יעיר לי כרגע מה כן ומה לא.
הן פשוט זולגות במורד הלחיים על האף, מגיעות לשפתיים, מלוחות
כל כך.
אני נזכר בהטפות החוזרות שלי של "אל תבכי". תמיד כשאת בוכה אני
נותן לך מליון סיבות למה לא לבכות. ועכשיו אני פשוט מציף את כל
ההסברים שלי. את כל ההסברים שבניתי במשך שנה, מאז הלילה הזה
הנוראי בשנה שעברה. את כל ההסברים שאני אבנה במשך כל השנה הזאת
עד הלילה הנוראי הבא.
שעון היד שלי מצפצף, ציפצוף מרגיז שבא להזכיר לי שהנה כבר הרבה
אחרי אמצע הלילה.
והנה אני כבר לא בן שש עשרה יותר.