הטלפון צלצל. הרבצתי ריצה מטורפת לכיוונו, מתחרה עם המזכירה
האלקטרונית והספקתי להרים את השפופרת בתחילת הצלצול השלישי.
"הלו?" שאלתי.
"שלום" ענה קול גברי, מוכר-משהו. ידעתי שאני מכירה אותו, אבל
עדיין לא הצלחתי לזהות מאיפה. "ורד?" שאל הקול. בטח מישהו
מהעבודה, חשבתי, וחששתי לרגע- מה הם כבר רוצים ממני? "כן"
עניתי, עדיין לא מזהה.
"היי, מה נשמע?"
זיהיתי את הקול.
תסכול וזעם הציפו את מוחי.
ברגע הבא נמרח חיוך ענקי, אידיוטי כמו שאף חיוך עד עכשיו לא
היה, על פניי.
"יאיר,היי!" אילצתי את קולי לא להישמע היסטרי "לרגע לא זיהיתי
אותך."
'בטח בגלל שלא התקשרת כבר חודשיים, אידיוט שכמוך' חשבתי.
"באמת, איך את יכולה שלא לזהות אותי?" יכולתי לשמוע אותו
מחייך.
"חשבתי שאתה מישהו מהעבודה. לא משנה." סגרתי את הנושא.
"אז מה שלומך מתוקה?"  זה כבר היה שטח מוכר לי.
"אני בסדר גמור, למעשה." עדיין עם החיוך האידיוטי על פניי,
לעזאזל. "מה פתאום התקשרת?"
"סתם, אני בתל אביב." השיב קולו, רגוע אך מטושטש מעט דרך
הפלאפון שלו.
"אוקיי, מה אתה עושה שם?" נימוס גרידא, לא סקרנות.
"מסדר עניינים בקשר לצבא, עכשיו אני נוסע הביתה."
"אוקיי."
"אמרת שאת רוצה להיפגש."
"כן, אני יודעת."
"אז אני בתל אביב עכשיו." אח, אחת התכונות האנושיות האהובות
עליי- הנטייה לציין את המובן מאליו.
"אה" גאוני פשוט, ורד, ממש גאוני. עוד תקבלי פרס נובל על
התגובה הגאונית הזו.
"אז מה את אומרת?" תהיתי אם אני שומעת מתיחות כלשהי בקולו או
שמא היה זה הזעם הבלתי מרוסן משתולל לו במוחי.
                                         

 
"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה היום."
"למה, מה יש?"
"לחברה שלי יש הופעה היום."
"איזו הופעה?" הוא צחק.  הוא צוחק עליי, הבן זונה?
"אה, הופעה שלה של ה..."  אני מגמגמת?!  "היא משתתפת בחוג
ג'אז" חזרתי לעשתונותיי  "ויש לה היום הופעה."
"ואת לא יכולה לפספס את זה או משהו?"
בשבילך? כמעט נפלט מפי- "לא, הודעתי לה כבר מזמן שאני אבוא.
אני רוצה להיות שם." לפחות לא אמרתי 'חייבת'. "פשוט, אני לא
מסתדרת עם הודעות מהיום להיום."
"אז לא?"
"אני מניחה שלא."
דיברנו עוד דקה- דקה וחצי על כל מיני דברים, העבודה שלי,
הנסיעה שלו, לא משהו משמעותי.
"אז נדבר בהזדמנות?" הוא שאל
"כן" עניתי
"טוב. ביי מתוקה, אני אוהב אותך."
"ביי" גמגמתי. סגרתי את הטלפון. התחלתי לצחוק. לא צחוק טבעי,
צחוק מקוטע, נמוך, שהכיל בתוכו טירוף, תסכול, הקלה, הכל.
"איזה שקרן, איזה בן זונה שקרן." אמרתי לעצמי. הבית היה ריק,
כך שהדו שיח שניהלתי התנהל עם הקירות. התחשק לי לצרוח, לבכות,
לדפוק משהו בקיר, או בראשי. כל דבר מלבד לשחזר את השיחה במוחי.
דבר שהיה בלתי נמנע.
אגרפתי את ידי והחטפתי מכה לקיר. בעטתי בקיר אחר. הם השמיעו
צליל עמום, לא מספק. הלכתי לקחת לעצמי שתייה. קוניאק היה נחמד
באותו רגע. הסתפקתי בדיאט קולה.
'למה הוא התקשר?' צרחתי במוחי 'למה?! למה עכשיו?'
ידעתי את התשובה, כמובן.אני זו שלחצתי עליו להיפגש.
אבל הוא עסוק, לומד בטכניון והכל. בן 20, כולה בן 20.
'אבל היום, מכל הימים?!' וצל של תחינה נואשת התגנב לקול
מחשבותיי.
דווקא אחרי הלילה שעבר עליי, לא שעשיתי משהו בלילה, אבל חלמתי
הרבה. זה בטוח. ומישהו כיכב בחלומות שלי. ויאיר זה לא היה.
נזכרתי בחלומות הלילה החולף וחיוך עלה על שפתיי, אמיתי הפעם.
אם חיי היומיום שלי יבשים, לפחות בחלומות אני משלימה את
החסר...
הלכתי לתלות כביסה, מזמזמת לי שיר ששמעתי ברדיו לפני כמה ימים.
עוד שיר שיצטרף לרשימת 'השירים ששמעתי ברדיו ואהבתי מאוד אבל
אין לי מושג מי שרה אותו או מה שמו.' למזלי, או לרוע מזלי,
הרשימה עצמה הייתה ארוכה יותר משמה.
שקעתי לי בכורסא למשך כמה זמן. עדיין מתוסכלת, פחות זועמת.
לאחר זמן מה הקמתי את עצמי והלכתי למקום המפלט הטוב ביותר שאני
מכירה- לספרייה.
לקחתי ספר נחמד, אחד שקראתי מזמן והגיע הזמן שאקרא אותו שוב.
חזרתי הביתה. משעמם רצח. החלטתי בפתאומיות ללכת לים.
הודעתי לאמי, היא עשתה פרצוף. עשיתי לה פרצוף בחזרה.
דחפתי ווקמן, מגבת ובקבוק מים לתוך תיק גב. וויתרתי על
הפלאפון. אחרי מחשבה קלה הוספתי גם קרם שיזוף עם מקדם הגנה
נמוך וארנק.
יצאתי מהבית והתחלתי ללכת. הלכתי בערך קילומטר וחצי- שניים עד
שהחלטתי שבקצב הזה אני אגיע לים מחר בשעות הבוקר המאוחרות.
עברתי את הכביש ותפסתי אוטובוס לים. הגעתי אחרי 20 דקות בערך,
פרסתי את המגבת וישבתי שם, כשברכיי מקופלות וגופי נשען אחורה
על ידיי.
כשידיי החלו לאבד תחושה שיניתי את תנוחתי לישיבה מזרחית
והשענתי את ראשי על כפות ידיי.
השקיעה החלה, השמיים נצבעו בגוון כהה יותר של כחול במזרח
ובמערב הם קיבלו גוון כתמתם- אדמדם מיוחד. קיצורו של עניין,
ישבתי ובהיתי בשקיעה. למרבה הפלא, יאיר לא היה במחשבותיי, גם
לא האיש שבחלומותיי. רק השמש. שורפת, מכלה, מכאיבה. מעניקה לנו
כוח חיים.
לעזאזל, חשבתי. פשוט לעזאזל. לעזאזל הכל ולעזאזל כולם.
למה אני לא יכולה להישאר פה מול השמש, לבד? אני והשקיעה המהממת
הזו. לעולמי עד. כרגע צרוב במעגל החיים, ללא התחלה, אמצע או
סוף.

השמש שקעה. מסביבי החשיך והתחיל להיות קר. קיפלתי את הדברים
שלי לתוך התיק ותפסתי אוטובוס הביתה.
                                     

אז מה את אומרת?' שאלתו הדהדה במוחי. אז מה באמת אני אומרת? מה
אני אומרת לו? לזה שנדנדתי לו ללא הפסקה שאני רוצה להיפגש אתו,
כי נורא סקרן אותי לראות אותו, לעמוד מולו פנים אל פנים.
פי החל לענות את התשובה המכנית "אני לא..." הפסקתי, נשמתי.
"אתה יודע מה? זה יהיה ממש נחמד."
"באמת?" הוא נשמע מופתע.
גיחכתי לעצמי, גיחוך שלא נעדרה ממנו רשעות-מה  "או, כן. אם אתה
כבר בת"א, הרי זו הזדמנות שחבל לפספס."
"בסדר, אם ככה אז סבבה. מתי תוכלי להיות פה ואיפה נפגש?"
חשבתי על הקו הקבוע אתו אני נוסעת לעבודה ושחזרתי את התחנות
שלו. "אוקיי, אתה יודע איפה מתחיל אלנבי? איפה שנמצא מגדל
האופרה?"
אה, כן בערך, אני חושב." אולי הוא עוד ילך לאיבוד, הרהרתי.
"טוב. אז בין מגדל האופרה לים, קצת שמאלה, יש מזרקה עגולה כזו,
נכון?"
"אם את אומרת."
"אני אומרת. אז תפגוש אותי שם."
"מתי?"
ניסיתי לחשב את פרק הזמן הקצר ביותר בו אוכל להגיע. אם ניקח
בחשבון את החלפת הבגדים, ואת הנסיעה באוטובוס- "תוך שעה וחצי
אני יכולה להיות שם." אמרתי "אתה חושב שתוכל לחכות כל כך הרבה
זמן?" שאלתי בציניות.
"ובכן, הייתי מעדיף לחכות פחות, אבל אם זה מה שנדרש..." לא
הייתה טיפת ציניות בקולו. הוא היה רציני כאבן. מה שהדאיג אותי
במקצת.
"אז אני הולכת להתלבש."
"אוקיי מתוקה, נתראה."
"ביי, נתראה."
הלכתי להתלבש. זאת אומרת עמדתי ובהיתי בארון שלי. בסוף החלטתי
על מכנסיים ארוכים בצבע בורדו וגופייה לבנה. דחפתי לתיק קטן
פלאפון, מפתחות, ארנק, ליפגלוס ווזלין.
באוטובוס, שלמזלי הגיע שתי דקות אחריי, ישבתי וחשבתי. בעיקר על
מה לעזאזל אני עושה. מאי תהיה מעוצבנת. לא מגיע לה שאני אבריז
מההופעה שלה. טוב, נטפל בזה כשנחזור, אמרתי לעצמי.
ניסיתי לשחזר היסטוריה. אני ויאיר. הכרנו באוקטובר או בספטמבר
של השנה שעברה, היה לנו משהו איזה חודשיים, בעיקר שיחות טלפון
ומכתבים ארוכים, אחר כך זה נגמר.
בסביבות אפריל הוא חזר. התחיל להתנצל כמו משוגע. אמר שהוא ממש
מצטער, גם על מה שעשה וגם על כך שהכאיב לי. אמר שתמיד כשצריך
להחליט משהו אמיתי הוא פוחד.
קיבלתי אותו בחזרה.
הסיבה הייתה פשוטה.
נקמה.
היו לי תוכניות מפורטות ביותר בראש.
חודש אחרי שהוא הפסיק להתקשר, הפסקתי לחכות ליד הטלפון. הצער,
הדאגה והחששות הלכו פייפן. במקומם בא כעס ורצון עז, יוקד,
לנקמה.
זו ההזדמנות שלי ואני לא מתכוונת לפשל.
שתי נקודות תורפה עמדו לצדי- הוא בודד והוא חרמן. בעיקר חרמן.
ואני כידוע, צאצא גאה למין הנקבי,  יודעת לנצל היטב את
יתרונותיי.
אז נפגשנו. טיילנו שעה בערך לאורך אלנבי. אפשר לחשוב שאני לא
מכירה בעל פה את הרחוב מרוב הפעמים שהלכתי בו.
נהיה לי חם, וחם כידוע זה לא אלגנטי במיוחד, או מושך. אז סחבתי
אותו למרכז מסחרי קרוב. משהו עם מזגן. קנינו ברד. השארתי את
שלי על השולחן והלכתי להתרענן. כשחזרתי הוא הסתכל עליי וחייך.

דווקא די חמוד. חבל, באמת.
בשבילו, כמובן.
התיישבתי לידו, לא מולו, כפי שהודרכתי.
התחלנו לדבר על כל מיני נושאים. בשלב כלשהו הגענו לדבר על סקס.
למוח הגברי המצוי שלו היו כמה השגות בעניין, כך שהייתי משועשעת
למדי. ואז הגיע התמרון לו חיכיתי. הישרתי את עיני אל עיניו.
הוא הניח את ידו על רגלי ורכן לנשק אותי. ראיתי את עיניו
מתחילות להיעצם. ראשי החל לנטות הצידה
"תראה מה השעה!" קראתי. דחפתי את כיסאי אחורה וקמתי בבהלה
מזויפת. הוא נראה מבוהל, או אומלל, לא ממש טרחתי לנתח את הבעת
פניו. הוא קם והתקרב אליי. "מה, את, למה את?" הא, הא. עכשיו
הוא מגמגם.
חייכתי, חיוך מתוק ותמים.
"מאוחר כבר, אימא שלי תדאג." התרחקתי עוד צעד "תודה על הברד,
'יקירי' " הוספתי בטון מזלזל
"don't call us- we'll call you."
הסתובבתי והלכתי. לא טרחתי להביט אחורה. אידיוט. באמת אידיוט.
טוב, התוכנית פעלה כראוי. לא הנקמה חובקת העולם שחלמתי עליה,
אבל גם זה מספק.
סימנתי 'וי' קטן במוחי.
יצאתי מהמקום הממוזג.
עדיין חם בחוץ, עדיין מוקדם.
התחלתי ללכת לתחנת האוטובוס הקרובה. נעצרתי. נכנסתי לאחת
החנויות באלנבי, יצאתי עם בקבוק מים בידי והתחלתי ללכת לכיוון
הים.
הים היה מקסים באותו אחר צהרים. אפילו ראיתי כמה סירות מפרש
קטנות הרחק באופק. תהיתי אם ביום בהיר במיוחד אפשר לראות עד
לספרד, או לאיטליה.
חשבתי כך כשהייתי קטנה, אפילו ניסיתי זאת כמה פעמים, אבל הכי
רחוק שראיתי היה החוף של בת ים, אז כנראה שלא.
בחרתי לעצמי ספסל אבן והתיישבתי עליו, צופה באנשים המשחקים
מטקות, או במציל הממלמל כמה מילים ברוסית עילגת לאחד המתרחצים
בים, ובעננים שבשמיים, ולוגמת מהבקבוק שהחזקתי.
השמש החלה לשקוע. ראיתי כמה זוגות מטיילים על החוף ומעיפים
מבטים בשמש, וזה בזו. 'כמה שמאלצי' חשבתי. או שמא זה היה מוחי,
בעוד לבי כמה למשהו מסוג זה.
בכל אופן, ראיתי את השמיים מחליפים גוונים ומתכהים, את השמש
נושקת לים, אדומה כמישהי שהסמיקה (האם ממחמאה שניתנה לה או
בגלל שנתפסה במיטה עם מאהב- זאת אני משאירה לדמיונכם) ונבלעת
בו לאט לאט. השקיעה הייתה יפהפייה, מהיפות שראיתי לאחרונה.
לא רציתי שהיא תיגמר. רציתי להישאר שם על חוף הים, מרוצה למדי
מאירועי היום. לשים את החיים שלי בהמתנה, העולם יחכה, המחר
יחכה. אני אוהבת את היום.

השמש שקעה, פנסי הרחוב נדלקו, מספר הזוגות התמעט.
השמיים השחירו, ראיתי כוכבים פה ושם. קמתי ממקומי, זרקתי את
הבקבוק הריק לפח הקרוב. פסעתי לאט לתחנת האוטובוס, לאחר כמה
דקות הוא הגיע.
בחזרה לחיים, אני מניחה.
עליתי על האוטובוס ונסעתי הביתה.