-"הדלת פתוחה"?
-"אה... כן..."
נשיקה ידידותית על הלחי בתקווה שאולי יחדור משהו אל התת-מודע,
ועזיבה מרצון ולא מרצון מהחדר הנעים של עדי רוזנהק. פסיעה
חרישית אל דלת הכניסה וסיבוב המפתח של ה"דלת הפתוחה". יורד
במעלית אל קומת הקרקע ויוצא אל בוקר חדש של שבוע חדש. היום אני
עתיד לנסוע עם עדי קלוג'ני לטיול בנחל דרגות. אני עושה צעדיי
אל הכניסה האחורית של בית הוריי ומשפשף את העיניים עם העדשות
הרב פעמיות. ""the walking deads בהליכה מונוטונית וחצי הזויה,
הראש מביא את הגוף אל הדלת החומה ובשקט רב אני הולך אל חדרי
ומתארגן לקראת הפגישה הצפויה עם עדי והנסיעה לדרום דרך מעלה
אדומים. עדי מתקשרת ומודיעה בהתנצלות שלה, אך שמחה שלי, שהיא
מאחרת, ואני מנצל זמן נוסף זה להשלמת עוד חצי שעת שינה לשעת
השינה הבודדה שצברתי לצד עדי רוזנהק כשידי בידה.
"בוקר טוב". עדי יוצאת מהאוטו, ואני שולח זרועותיי לחבק
ולהתחבק עם ידידה שלא ראיתי כבר שנה. יחד אנחנו נוסעים אל עבר
עיר הבירה, זאת אומרת, היא נוסעת ואני מתפ"ץ. בירושלים אנו
אוספים את תפארת , חברה של עדי. בשלב זה אני כבר ערני לגמרי,
אחרי קפה שחור שסידר לי הבאסטיונר והתעמלות בוקר בג'אגלינג.
אנו נוסעים אל עבר יריחו בואכה מעלה אדומים, והלחץ מורגש
באוויר. בצומת עוקף יריחו אנו אוספים מילואימניק שבוז שיורד
כעבור צומת אחד.
כל הכבוד לצה"ל וללוחמי ישראל.
עדי ממשיכה לנהוג ולהתקדם אל עבר נקודת הסיום של הטיול, המקום
בו נחל דרגות פוגש את כביש הערבה. אני מרשה לעצמי לצבור עוד
מס' דקות אושר של שינה מתוקה. הגענו. האוטו נעמד חצי מוסתר
מהכביש ואנו מרימים את ידנו למכוניות שחולפות עד שאיש נחמד
בטנדר פתוח לבן עוצר לנו. עדי עולה מקדימה ותפארת ואנוכי עולים
מאחורה ונהנים מהרוח בנסיעה הקצרה בארגז הפתוח שמאחורה. אנו
פוסעים במעלה ההר אל מצפה דרגות. דרך ארוכה ומפותלת, ואני
מרגיש טמבל על שאני הולך ברגל כאילו אני מכונית, במקום לטפס
כמו הולך רגל על שלוחת ההר. אבל לאחר כתריסר דקות עוצרת
מכונית, ואנו עולים לתוכה. הנהגת היא עינב. עינב היא בחורה
נחמדה שנסעה לטייל גם-כן בנחל דרגות. אז אנחנו נוסעים יחד
לנקודת הפתיחה ועינב פוצחת בהליכה עצמאית במורד השביל שמסומן
בשחור. אני פוסע מאחוריה במרחק ניכר. עדי ותפארת מפרות את
שלוות המדבר ומתנהגות כמו זוג בנות בטיול שנתי. אני מצמצם את
הפער ומגיע לעינב. עינב מגלה פתיחות ואנו מפטפטים על חייה אז
והיום, וגם קצת על חיי. אני מספר לה את משל הדייג והתגובה שלה
לא ברורה לי. עינב ממשיכה בשביל השחור ואנחנו בוחרים בשביל
אחר, שביל ירוק. גב ראשון מתגלה לנגד עיניי. חבל משתלשל מידה
של עדי וגלישה ראשונה מתבצעת בהצלחה, וההרגשה - נחמדה. המים
שוטפים את גופי והטמ"פ לא כ"כ קרה כמו שחששתי, והם גם לא כ"כ
מגעילים וירוקים כמו שתיארתי לעצמי. אני ממשיך בשמחה מתפתחת
בהמשך הערוץ ומשכשך את רגלי בגבים הקטנים ומרגיש שוב כמו ילד
שחוזר מבית-הספר ומנסה את מגפיו החדשים בשלוליות שנוצרו בזמן
שלמד בכיתה. רק שבמקום מגפיו, היו לי סנדלים של אבא שיוצרו כך
שברגע שהן רטובות - כפות רגליך יתחלקו עליהם כעל סלע מיורק.
כולנו כבר רטובים עד שד עצמותינו ועדי מגלה שוב ושוב תעוזה
וכניסה לגבים שעומקם לא ברור. היא גם תומכת בתפארת, שלא ברור
אם היא זקוקה כלל לתמיכה, במילים ובמעשים. האושר הוא עילאי.
איך יתכן שבתוך גיא תלול ויבש שכזה, יהיו בריכות מיים קטנות
ורעננות שכאלה, ואיך זה יכול להיות שלא זכור לי שטיילתי בתוך
גבים שכאלה בעברי.
אנו מגיעים לרחבה מכוסה בולדרים ענקיים. גופינו מונח על הסלעים
הצוננים ומיים נתניתיים זורמים אל גופי. אני מספר לעדי על מספר
תובנות שרכשתי בטיול לחו"ל, ונדהם לראות איך הדברים נכנסים
באוזן אחת ונעלמים איפושהוא בתת-מודע שלה. היא לא מתייחסת
לדברי כאילו לא נאמרו מעולם. אני קם ומציץ למעלה ומחזה מרהיב
נגלה לעיני; צידו השני של הגיא מיתמר מעל, ובהמשכו שמים תכולים
צחיחים. ההרגשה היא נפלאה. גופי בצל, בקרירות ומבטי מופנה אל
עבר קרני השמש שחודרות אל הואדי דרך כנפיהן החצי שקופות של
ציפורי האזור המדהים הזה. כולי נפעם. אני מצרף את עדי לחזיון,
והיא משתתפת לאושר. אי מחליט שיבוא היום, ובקרוב אני מקווה,
ואני אחזור לנקודה מקסימה זו. אולי אפילו אחיה פה שבוע או
שניים. לא צריך יותר מאוכל , שק"ש וגזיה, וקצת מיים. במשך היום
אני אוכל לטייל במעלה ובמורד הנחל ולהשתכשך בגבים הצוננים בריח
הגופרית. ובלילה אקשיב לקולות המדבר ואתעטף בשק שינה של אחותי
ואתחמם לי ברכות. אולי אצרף את עדי אלי. היא בוודאי תתפעם
מהמקום כמוני.
אנחנו ממשיכים במורד הנחל, מדי פעם חוזרים מעט אחורה ומחפשים
את השביל המקורי שמלווה בעיניים לחבלים ומדרגות ממוסמרות בסלע.
ים המלח נגלה לעינינו. הוא כחול ומפתה אך ים מוות הוא, בל
אטעה. רגלינו נושאות אותנו לסוף המסלול ואל האוטו של אימא של
עדי. הוא שם. הוא לא נגנב. אנחנו שמחים למראה הציווילזציה. עדי
לוקחת אותנו לעין-בוקק לאכול שם את ארוחת הצוהריים. אני ועדי
שמחים למראה מיים זורמים נקיים ומשכשכים את כפות רגלינו, עוד
אנו בדרכינו לבריכה. אך הבריכה איננה. השיטפון האחרון מילא
אותה בסחף. עדי מצביעה בהתפלאות וצער אל עבר הנקודה בה ישבה
פעם אחרונה שהייתה פה וסיפרה על בריכה שאיננה.
אנו יושבים בנחל קטנטן ושותפים את הגופרית מגופנו. אני יוצא
ומכין את ארוחת הצוהריים. הירקות באים איתי בשקית ונשטפים במי
המעיין. מלפפון חומק לי ועדי תופשת אותו ברגליה בעוד היא יושבת
בתוך מימיי המעיין.
אנו סועדים את לבנו ונשכבים איש איש בפינתו ונרדמים. מי הנחלון
מרגיעים. כשקמים אני פוצח בהסבר נרחב ובדיון רב משתתפים על בעד
ונגד השפעות אלכוהול ומריחואנה. אני חושב שיצרתי עניין חדש
בשתיהן. אנחנו נפרדים לשלום בכניסה לירושלים אחרי ששוטר משועמם
דוחק בנו לפנות את הטרמפיאדה. למחרת אני פוסע ברחוב הרצל
כשחברי הטוב והדתי, אורי, פוסע לצידי ולפתע רכב עוצר על שפת
הדרך וחלון נפתח. אני מרכין את ראשי, ולמולי נגלית עינב. היא
שואלת אותי אם אני יודע איך יוצאים מירושלים לת"א. מה?????
הייתכן?????? צירוף מקרים מדהים שכזה. אני מזהה אותה, היא מזהה
אותי ושנינו פורצים בצחוק תדהמתי. אני ואורי מצטרפים אליה עד
לכניסה לירושלים, אני שוכח לבקש ממנה את מס' הטלפון שלה. היא
לא מבקשת את שלי. יום ירושלים עובר בנחת וחיי ממשיכים להתמלא
נפלאות. מס' אקסיומות קיומיות מתעררות בי נוכח כל ההמון
המשתלהב הזה שנושא את דגל ארצי.
כמה טוב שאנו לא יודעים מה צופן העתיד...