אני יודעת מהו שמביעות כעת עיניו,
האכזבה היא שמקרינה ממנו את האור.
כאבי שהבין את השקר שאני.
ובתחנונים פרושה אני שחוחה לרגליו
שישאיר לי מעט כוכבים בלבד.
אך הוא ממשיך להחסיר,
"ולמה את מתלמנת לפניי,
בשביל מה את מיתפזת?"
יורק הוא אליי את בוזו
ופונה הלאה אל עסוקיו.

אני הגשם,
כך טענתי,
אני העץ רחב הידיים
שעליו ככפיות.
אוגרת ואוגרת אני
ולו רק כדי לבנות לך מעיין
שתוכל לבחון גבעותיך ומתלוליך בהשקפתך אליו.
כמים אני בקרירות נוזלת מטה
והוא אינו משנה פניו.
אדי תפילתי מתמוססים,
הוא אינו משנה פניו.