החלטתי שהגיע זמן לדעת מהי האמת, אמרו לי: "חייבים שיהיו הרבה
אנשים, את יודעת, שתהיה אווירה כזאת, עם נרות, וידיים..."
לא רוצה ידיים, לא צריכה ידיים, היד שלי טובה, היא מספיקה.
התווכחו איתי שככה צריך,
לא הקשבתי, הלכתי וניסיתי...

חצות.

"עלה... עלה... אני רק רוצה לדבר..."
אפילו לא ידעתי למי לקרוא, רק המשכתי "להעלות"...
חלפו השניות...
ומישהו בא לקראתי...

קר נהיה פה פתאום, קר!
משב רוח נכנס לחדר האטום מכל פתח,
בלילה קיצי שאין כמותו.

- שמעתי עליך, קראתי עליך, דיברתי עליך - עם עצמי...
- ככה באמת הרגשת?
- איך?
- ככה, הרגשה קפואה... נו, אתה יודע... כמו שרשמת... כל כך
יפה... כל כך טהור... אתה מבין...
- הרגשתי. הרגשתי דברים.
- מה הרגשת?
- את יודעת, דברים... כל מיני.

- אני רק... רק... רוצה לדעת, איך ההרגשה? זה כואב?
- לא כואב לי כלום.
- לא התכוונתי לפיזית... נו, אתה מבין... כאב לך. כאב מוזר
כזה, שונה?
- כאב, כואב, יכאב - תמיד כואב. לעולם לא הרגשתי משהו שונה,
חוץ מכאב. הרגשתי חלש, לא מתפקד, מנסה להסתדר, ואף אחד לא
שומע, מקשיב או אפילו מנסה. זה היה ברור... הגיע הזמן.
- הזמן למה?
- ללכת. לפרוח. להיות עוד תמונה על הקיר, זכרון.
- אבל... אבל... זה לא אנוכי?
- את חושבת שזה אנוכי?
- אני לא חושבת יותר מדי...
- גם אני לא חשבתי.
- זה היה תהליך ארוך... חשבת על זה... אתה...
- זה הכל שניות, חלקיקי שניות, מאיות, והכל עובר. בהתחלה זה
כמו דבר קסום, לא הגיוני כזה. החוזק נהפך לחלקיק קטן של תקווה
אבודה... ו...
- היה לך רע... למה קר פה כל כך... איך אתה מרגיש... מי
אתה...
- שאלות, יש לך יותר מדי. קר פה... קר פה כי הפצע שלי נפתח
אליך ילדה, הוא חשוף... אליך... ואת יכולה לחוש בו, להרגיש,
לנסות להבין... וכמו כולם רק לנסות.
- הפצע - הוא עמוק? הוא שורף? עד כמה?
- את רוצה שאני אגיד לך שרע לי, שכואב לי, אסור! אסור להגיד
את...
- אבל למה?
- כי מי שהגיע לכאן עבר תהליך - אסור! אסור להתחרט! תראי את
כולם פה... קפואים כמו פתיתי שלג קטנים, כולם מפחדים פה.
אסור!
- אבל... שם הכל טוב, לא? גן עדן כזה... בורחים מפה... מהרע...
מגיעים לטוב. לא?
- תמימות. גם אני הייתי כזה, עד שנפלתי לבור עמוק של תמימות
מיותרת. קשה. קשה.
- אבל...
- אבל אתה מתחרט?
- אני קפוא מרגשות, מחרטות, אני לא מתחרט, לא מרגיש. הלב...
הלב הוא כבר לא אותו לב, לא אותו לב ש...
- אהב?
- גם, כן.
- את מי הוא אהב?
- את האנשים הלא נכונים...
- אמ... בגללם...
- אסור! אסור לדבר פה על זה... למה זימנת אותי בכלל?
- רציתי לדעת.
- את רוצה לבוא?
- זה נשמע כמו הזמנה למסיבה.
- מסיבת כהות חושים... תקראי לזה איך שאת רוצה.

- כהות חושים.

- זה הכל תקופות, זה הכל זמני... אל תעשי את הצעד כל כל מהר,
את עוד יכולה להשתקם, פה... רק תהרסי יותר.
- אני כבר הרוסה.
- את לא יודעת מה זה הרס.
- אין לך זכות לשפוט.
- את מבקשת לדעת, אני יודע... אני יודע... אל תעשי... לא
עכשיו.
- אני מרגישה פה לא שייכת, חולשה, עצב מתסכל, אי אפשר לשרוד כל
כך הרבה זמן ככה, הנה, בדיוק כמוך.
- בלי השוואות - זה מיותר... זה אסור!
- כל דבר אסור שם בעולם שלך... דברים לא אמורים להיות קלים
יותר, פשוטים?
- מה? מובנים מאליו? קשה פה, קר... אני קופא. אני הולך.
- לא, רק אל תלך... אל תהיה כמו כולם... תעזור לי. אני נופלת
פה בין אנשים... אני הופכת להיות חלק מהקברים.
- רע לך?
- לא יודעת.
- כואב לך?
- לא מרגישה כאב.
- מה יש לך?
- לא יכולה להגדיר, מה זה פה, תסמינים של ה"לפני"?
- רק ניסיתי להשוות את המצב שלך לשלי... ו...
- אל תגיד... כן - תגיד... מה? הגיע הזמן שלי... אני לא איבדתי
תקווה... אני כן... לפעמים... אני לא יודעת.
- את כל כך מבולבלת...
- ומה קורה שאתה רוצה להיזכר?
- אני לא נזכר.
- זה קשה מדי? הרי היו רגעים טובים.
- כן, טובים מדי. עצוב להיזכר... זה...
- אבל זה אפשרי?
- הלב מזכיר... זוכר... אותם תמיד. את אותם האנשים. אותם
אנשים. אותם האנשים שנשארו בעולם, העולם ששונה מפה...
- אבל מיוחד שם, טהור כזה... שונה... מיוחד...
- האוויר אפוף בכאב, ילדה, יותר כואב פה משם.
- אז מה פה, כלומר שם... טוב?
- לא אמרתי 'טוב'. אמרתי שיותר טוב.
- דקויות.
- זה כל ההבדל. אבל אמרו - אמרו...
- אני צריך ללכת.
- לאן?
- לקבל פנים של מישהו אחר.
- "לקבל פנים"?
- כן.
- מז"א?
- מישהו חדש הצטרף... אני צריך להסביר את הכללים פה...
- תסביר לי.
- אבל את לא פה.
- אני אהיה.
- בקרוב?
- למה אתה מעודד אותי?
- אני לא, אני רק שואל.
- שאלות... תמיד מצטערים ששואלים, הנשאלים... אוף, אני כבר
מבולבלבת.
- ---------------
- למה אתה שותק?
- אני מרחם עליך... אני יודע מה עובר עליך, תסכול. יאוש, קשה -
קשה לשרוד פה... סליחה, שם.
- אתה חושב שברחת מהעולם? שלא ניסית להתגבר על המציאות... אתה
לא חושב שזה טיפה ילדותי?
- לא היתה לי ילדות.
- לא התכוונתי...
- אני יודע. לא היה לי את מי לאכזב אפילו, האנשים התיאשו ממני
עוד לפני... רק חיפשתי תירוצים למה לא "לעשות" את זה...
- לא יכול להיות. אנשים בטוח אהבו אותך.
- אהבה... כן... תלוי איך את מגדירה. אנשים אוהבים אותך. אני
בטוח. אני יודע.
- איך אתה יודע?
- הלב... הלב יודע הכל.
- אבל... שם... לא מרגישים?
- המוח... מוח ריק. הלב... שנזכר... יודע... הוא מראה לפעמים.
בגלל זה עכשיו אני יודע. אני יודע, שיש לך עוד זמן...
- על מה אתה חושב עכשיו?
- אני לא יודע. לא רוצה לחשוב. המטרה פה היא לא לחשוב.
- לא חושבים שם?
- לא יותר מדי.
- מה זה יותר מדי?
- זה מספיק.
- אני לא מבינה.
- את לא צריכה להבין.
- מי אתה?
- מי את?
- שונאת הגדרות.
- גם אני. סתם עוד זכרון עצוב. וכמו שכולם התעוררו ואמרו: עוד
פרח שנבל...
- יהיה לי טוב שם?

- את מריחה את הפצע שלי?
- חזק מדי.

אל תשכחי את הריח הזה...

- אבל... רגע... מז"א?
- אנשים לא חושבים פה, אנשים לא רואים, אנשים לא משחקים, אנשים
לא אוהבים,
רק מריחים פה את תחושת הצער, הכאב והתסכול שאופפת את האוויר.
אך... הריח הזה.

הריח...

חצות ו-2 דקות.