לא אעיר אותך, מה אגיד לך. סוף-סוף נרדמת. נדמת.
אני מכירה אותך כל כך הרבה שנים ויודעת כמה קשה לך להרדם,
לעצום עיניים, לצאת משליטה. לנוח, כמה קשה לך לנוח.
האמת, אני מבינה אותך, גם אני עם חיים כמו שלך ועבודה כל כך
קשה ואינטנסיבית הייתי מתקשה כמוך לישון.
כל היום עסוק בלקוחות מעיקים וצריך לרצות את כולם. כאילו, אם
לא היית נולד היו צריכים להמציא אותך, כי נראה שאתה יחיד במינך
ואין לך מחליף שווה ערך. טרוד בבעיות משפחתיות וכלכליות, כמו
שיש בטח לכולם, אבל הם לא מתעמתים איתן כמוך.

ואני מלטפת לך את הפנים כמו שאתה אוהב, נוגעת לא נוגעת ונעים
לך. וקשה לך לא להיות עירני. אנחנו כל כך שונים ואולי בגלל זה
טוב לנו ביחד, כי אני הכי אוהבת בעולם לישון ועוד יותר אוהבת
לצאת משליטה, ללכת לאיבוד, להתפזר.
אמרת לי שפעם, כשהיית צעיר, גם אתה היית כזה ועם השנים התבגרת
ונהיית פחות קל דעת, יותר רגיש וקשוב כי לא טוב להיות אדיש
ואפטי לחיים.

בטח אף פעם לא חשבת כמוני על המוות, הסוף, הרגע בו אתה כמו
עובר דירה: מהחיים האלה לחיים הבאים שלך. אתה אורז הכל, נפרד
לשלום מהשכנים ובעל הבית, משלם את כל החשבונות, מעמיס ויוצא
לדרך, למקום חדש.
אבל אתה, כמו השפן של אנרג'ייזר, לעולם לא נגמרות לך הסוללות
ואתה ממשיך לתופף לעד בנבכי נפשי. בתוכי.

וזה טוב שהשתנית כי זה הפך גם אותי אוטומטית לרגישה יותר
ומתחשבת וידידותית לסביבה. ולמרות שהייתי משקיטה אותך לפעמים
ופעם כמעט התחשק לי לחנוק אותך, כמו בכל זוגיות של 33 שנים,
רוב הזמן אני קשובה לך ומאמינה. בך.

לא אעיר אותך, רק אני אגיד לך לילה טוב יקר שלי.
ואתן לך נשיקת תודה.
תודה שאתה המצפון שלי.