New Stage - Go To Main Page

יעל לקסמן
/
מגדל קלפים

פעימות לב מהירות, היפר-ונטילציה, את נעצרת במקום, מרגישה את
כולך מתנשפת ולא מסוגלת יותר. את מתיישבת, עוצמת עיניים לרגע
וסוקרת את מערכות גופך מבפנים. פיזית את בסדר. שום דבר לא
כואב, שום דבר לא פצוע, לא יותר מהרגיל בכל אופן. את מכריחה את
עצמך להרגע קצת, מביטה שוב פנימה בבדיקה חודרנית של הנפש. מה
המקור לכל ההרגשה הרעה הזו אם לא את עצמך?
לאט-לאט את מתכווננת על מקור ספציפי לבלגן, רגש מאוד מסוים
שגורם לך תחושה של רצון לאבד עצמך לדעת או משהו כזה. את מתמקדת
ומזהה את הרצון המוכר, הרצון שיהיה לך מישהו שיחבק אותך. מי
היה מאמין שהבדידות עשויה להשפיע עלייך עד כדי כך.
רועדת מעצם ההבנה, את מחבקת את עצמך בחוזקה, חובקת את רגלייך
המקופלות בידייך, מרכינה את ראשך על הברכיים ומחכה שגם זה
יעבור.

ההתקפים האלה מתחילים להטריד אותך יותר ויותר ככל שעובר הזמן.
התכיפות שלהם נותרת כפי שהיתה - אחת לשבועיים בערך, אבל ההשפעה
שלהם פוגעת בך קשה יותר ויותר. את מזהה בעצמך חולשות שמעולם לא
ידעת שקיימות בך. כמו מגדל קלפים, את מתמוטטת בקלות, ולא תמיד
יש לך כח לבנות את עצמך מחדש. ההשקעה נראית רבה, רבה מדי, ולא
תמיד משתלמת.
"יהיה לך טוב להיות איזו שנה לבד", טענה אמא בזמנו, לאחר
שהחלפת את הבחור המי-יודע-כמה בבחור המי-יודע-כמה-ואחד שלך.
"את יכולה רק להרוויח מזה, תגלי את עצמך ותהיי את בשביל עצמך".
ועכשיו, מה את בעצם? את - את, בשביל עצמך. ואת מרגישה די חרא
עם זה כרגע.
נכון, אמא צדקה בחלק גדול מהדברים. בחודשים הארוכים שעברו
עלייך בגלות הרווקות המוחלטת, גילית על עצמך כמה אמיתות חזקות
מאוד, כמה תכונות שמאוד רצית לפתח, כמה תחומי עניין שמעולם לא
ידעת שהיו לך. מצד שני, גילית שמאוד קשה לך להתרכז במה שאת
עושה, שאת נוטה ליפול הרבה יותר מהר ממה שהתרגלת אליו, ושאת
מפחדת - אלוהים, כמה את מפחדת... מפחדת מלהיות לבד, מפחדת
מלהיות ביחד, מפחדת מלהתאהב, מפחדת לתת לאנשים להתקרב, מפחדת
להישבר שוב... אפילו יותר מזה - מבועתת. ובגדול.

את זוכרת את הפעם האחרונה שהתחלת לבנות את מגדל הקלפים שלך
מחדש. היה זה באמצע הצבא, כאשר אחד מוטט לך אותו בחבטה עזה,
ואת נשברת לך, מיררת בבכי במשך ימים, לא יכולת לאכול או לדבר,
פשוט ישבת לך בחדר, או במשרד בצבא, בפוזה סמי-קטטונית, העמדת
פנים שאת בנאדם כשבעצם היית חפיסת קלפים טרופים מפוזרים על
השולחן בתוהו-ובוהו אחד גדול. ואז התחלת מחדש. קלף-קלף, העמדת
בזהירות על השולחן שלך, ובעדינות התחלת לפתח את קירות המגדל,
חומותיו הבצורות ושעריו הסגורים, האימתניים. ואף אחד לא יכל
לך, אמנית הקלפים. אף אחד.
עם השחרור מהצבא התחלת לבנות במגדל הקלפים שלך חדר לבחור שהיה
איתך, שגר בו תשעה חודשים בלי לנסות לעזור לך לבנות את המגדל
(להיפך - בניית המגדל כמעט שנעצרה באותה תקופה, לצערך הרב
והמוחשי). רק לאחר הפרידה, שלמרבה הפלא לא כאבה בכלל, התחלת
שוב לבנות את המגדל. חודש וחצי לקח לך להשלים חסכים של כמעט
שנה בבנייה, ואז נתקלת בו - בבחור הראשון שנכנס בשערי מגדל
הקלפים החדש. הבחור התאים למגדל באופן כה מושלם, עד שנראה כי
המגדל נבנה במיוחד בשבילו, על כל הכאב והמאמץ שהשקעת בו. הבחור
נכנס למגדל, ראה את החדר שלו ולא הסכים להשאר שם, כי היה זה
חדרו של אחר. בעזרתך הוא הרס את החדרון, ויחדיו בניתם חדר גדול
ונפלא, לא לו, כי אם לשניכם, חדר שהיה אמור להשאר ולגדול
ולהפוך לתא המשפחתי שתמיד חלמת עליו. הבחור עזר לך לשקם את
הטלאים במגדל, לשפר ולשפץ, להרחיב ולטפל בקלפים, והמגדל גדל
והפך לטירה - לא טירה מבוצרת, כי אם טירת פלאים, כמו בפארק של
דיסני. והטירה נגהה באור יקרות בכל פעם שהבטתם זה בזו, בכל פעם
שדיברתם, חייכתם, החזקתם ידיים... מגדל הקלפים של הבחורה
הפרובינציאלית הפך לחלום אגדי של כל ילדה. את היית הנסיכה, הוא
היה הנסיך בשריון הנוצץ ועל הסוס הלבן - בלונדיני תכול עיניים
ויפה מראה, שהקסים אותך בחיוכו והמס אותך בדיבורו.

ויום אחד - נעלם הנסיך.
טירת החלומות חזרה באחת להיות ערימה רופסת של קלפים על השולחן,
ואת במרכז - שוב לא יכולה לקום. הפעם הזו, לא רק שהקלפים
התערבבו, נפלו ונטרפו, אלא גם משהו בתוכך נפל ונטרף והתערבב.
הקלפים נקרעו, וליבך עמם. לא עוד תבני טירת חלומות, שכן לא
ישוב עוד הנסיך שאהבת.
במשך ארבעה חודשים לערך ישבת ובכית על מר גורלך, לפני שהצלחת
להאחז בשבריר של תקווה ולהעמיד עצמך על הרגליים. בחודשים שחלפו
לאחר שהצלחת לעמוד, עזבת את הקלפים ופנית למקומות אחרים. בכל
פעם שנזכרת בקלפים, היית מעיפה מבט אל עבר הערימה המגובבת לה
בקצה השולחן, מוחה חצי דמעה ועוברת לסדר היום.
אך מה זה קרה לך? מהם ההתקפים מהם את סובלת לאחרונה, אם לא
המשיכה התמידית שלך לחפיסת הקלפים היקרה שלך? מהי תחושה זו אם
לא געגועים שוצפים שמכניעים אותך לאט-לאט?

את ניגשת לערימת הקלפים. קרועים, מוזנחים, מעלי אבק. המלכים
והמלכות מסתכלים עלייך מבין הקרעים, שפתותיהם מעוקמות בעצב,
עיניהם מלאות הבעה. את לוקחת את אחד הקלפים, מלכת הלבבות,
ומסתכלת עליו מסתכל עלייך. המלכה כמו מנידה את ראשה, את כמעט
שומעת אותה מצקצקת בלשונה וממלמלת: "נו, נו, ככה עוזבים אותנו?
בחושך, לבד?". אינך יודעת מה לעשות. את מרגישה איך חייך,
שנבנים סביבך בהתמדה, מתחילים להיסדק ללא התמיכה המוראלית
שמספק להם מגדל הקלפים.
מלכת הלבבות מסיטה מבטה למעלה, את רואה זאת בבירור, וממהרת
לעקוב אחרי מבטה. גוש אבן עצום מאיים להינתק ממרכז תקרת החדר
שבו את בונה את חייך, ולמחוץ את השולחן ואת חפיסת הקלפים
הקרועים. את רואה אותו מתנדנד, לא מסוגלת לזוז, לא יכולה
להגיב, עד אשר מלכת הלבבות נושכת את ידך בעוצמה. רק אז את
מתחילה לנוע באינסטינקט, אוספת במהירות את הקלפים בידייך
וממהרת לנוע לצידו השני של החדר, ורק במזל מצליחה להתחמק
מהגוש.
כאשר מתפזר האבק את רואה שולחן מנותץ, ואבן גדולה שבורה לכמה
חתיכות שנחה לה במרכזו. את מתקרבת מספיק בשביל להבחין באותיות
חקוקות על האבן:
"לימודיםעבודהחברהשמחהתרבותחייםאושרהצלחההמשך..." וכו'.
את יודעת מה עלייך לעשות, למרות שאין ברצונך לעשות דבר. הקלפים
קוראים לך ולא יפסיקו, כי זוהי את וזה מה שאת צריכה לעשות.

את מעמידה קלף בזהירות, הפעם על הרצפה, ומשעינה עליו קלף נוסף.
"רק בקתה הפעם", את אומרת בקול רם אל החדר שבו את בונה את
חייך, "בלי ציפיות ובלי אכזבות, רק בקתה".
ואת יודעת שאת טועה גם הפעם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/10/04 16:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל לקסמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה