קליי התעורר בגלל תחושה כאילו יד ענקית ונעלמת מוחצת את חזהו
ומבריחה מתוכו את כל האוויר. יד קרה. הוא פקח את עיניו בצליל
נשנק מוזר, כאילו הוא מנסה לשרוק תוך כדי שאיפת אוויר, במקום
נשיפה. הוא התבונן סביב בעיניים סומות באפילה. הוא ראה מיד שלא
הייתה שום יד, אבל הקור נשאר. והיה עוד משהו.

גבר גוהר על הקצה המרוחק של מיטתו ונראה כדמות דמיונית, שמתגלה
במבט שני כגיבוב של בגדים. רק שהוא היה שם, גם במבט השני
והשלישי ואלה שלאחריו. קליי מצמץ וקירב את רגליו אל גופו
בתנועה אינסטינקטיבית של הגנה עצמית. "מי אתה?" הוא ניסה
לשאול, אבל גרונו היה יבש כמדבר ושום קול לא יצא, רק מעין
כחכוח חלוש. ובכל זאת, נראה שהגבר, אם זה מה שהיה, שמע אותו.

"בעיות להירדם הלילה, קלייטון?" הקול היה גבוה במפתיע. קליי
ציפה לשמוע מעין חרחור מרושע, עד כמה שאפשר היה לצפות למשהו
במצב הסוריאליסטי אליו נקלע. אבל הקול הפתיע אותו ברכות שבו.
היה בו אפילו משהו נשי מעט.

קליי לא ענה, ורק מחשבה מבולבלת צפה לתוך מוחו, שהאדם היחיד
שאי פעם קרא לו קלייטון היה סבא שלו, שכמו לא היה מוכן להכיר
בקיומו של שם מלא קצר כל כך. וסבא כבר לא קרא לו באף שם.

"תנסה חלב חם. שמועות אומרות שזה עוזר." היצור הכניס יד אחת
לקפלי הבד שעטף את גופו, ולרגע הזוי אחד קליי חשב שהוא הולך
להוציא משם כוס חלב, אבל הוא הוציא משהו שנראה כמו דף נייר.
תמונה.

"אבל קודם אתה ואני צריכים לשוחח על משהו. רק שיחת לילה קטנה
בין חברים, מה אתה אומר?" היצור סובב את התמונה בידיו
המוארכות, דוקר עם קצות אצבעותיו בפינות החדות.
"מי אתה?" עכשיו הקול נפלט סוף סוף מבין שפתיו, אם כי היה רועד
מעט.
"הו, לא הצגתי את עצמי? סלח לי. הרבה זמן שלא הסתובבתי בחברת
בני אדם, הנימוסים שלכם נשתכחו ממני מעט." היצור הסתובב, וקליי
עצר את נשימתו, לא רוצה לראות את מה שהיה לו במקום פנים. למרבה
ההקלה, פניו של היצור נותרו באפילה. "אני מלאך. אתה מאמין
במלאכים. נכון, קלייטון?"

קליי לא ידע האם הוא מאמין במלאכים, אבל בדבר אחד הוא היה
בטוח: אם היו מלאכים, הם לא דמו בכלום לזה. "מלאכים לא נראים
ככה" אמר קליי בקול קטן, מרגיש את הפחד מתחיל להתעורר בו במלוא
עוצמתו. "מלאכים לובשים לבן, ויש להם כנפיים ו... ודבר כזה מעל
הראש..."
היצור צחק צחוק שנשמע כקריאתה של איזו ציפור לילה מוזרה. "לא
הסוג הזה של מלאך, קלייטון ידידי. לא הסוג הזה של מלאך בכלל."

בבוקר קליי קם והלך לחדר האמבטיה. מוחו כבר הספיק לעבד את
החוויה של הלילה, ותייק אותה כחלום. אבל אז משהו נצנץ בפינה
ולכד את מבטו- להב. מונח על שפת האמבטיה, נוצץ כמו עינו הקורצת
של השטן עצמו. אנחה רפה עזבה את שפתיו, וקליי צנח על בירכיו
ליד האמבטיה.
הזיכרון מליל אמש זינק עליו פתאום והיכה בו כגל הדף של פיצוץ
אדיר. "עסקה לי אליך." אמר המלאך, קולו הדק הופך פתאום חד
ועינייני. עסקה. זיעה קרה נטפה ממצחו של קליי על השטיח
הלבן.

היצור הראה לו תמונה של סבא שלו, הוא החזיק את התמונה ודקר עם
אצבעותיו בקצוותיה ואמר לו שסבא שלו ימות... אלא אם כן קליי
ימות קודם. והוא נתן לו את הלהב: "אתה כבר תדע מה לעשות עם זה,
נכון, ילד חכם?" הזיכרון עזב באותה פתאומיות שבה הופיע,
מותיר את קליי שוכב על רצפת חדר האמבטיה, נוטף זיעה ומתנשף.

הוא רצה לזרוק את הלהב, להשמיד אותו, אבל למען האמת הוא פחד
אפילו להמשיך להתבונן בו. לכן הוא ירד לארוחת הבוקר, מקווה
עדיין שכל העניין הזה ייפתר מעצמו בדרך זו או אחרת.

ב-7 בערב התקשרו מביה"ח סיינט-ג'ונס בו היה מאושפז סבו של
קליי, מחובר לכל אותם צינורות ומכשירים מצפצפים, שקליי לא הבין
עד הסוף את תפקידם. קליי ישב למעלה, באמבטיה, מלטף בעיניו את
קצה הלהב, מדמה את הדם פורץ מהעורקים, כובש שטחים נרחבים
מאריחי הריצפה הבהירים...

בהלוויה, אימו של קליי הייתה מוטרדת מעט מהעובדה שקליי לא בכה
כלל, ולמעשה לא הגיב בשום צורה, כששמע על מות סבו. היא הביעה
את דאגתה באוזניי בעלה, פיטר, והוא הרגיע אותה שכך ילדים
מתמודדים עם אבל לפעמים, וזה נורמלי. גרייס נטתה לסמוך תמיד
בעיניים עצומות על בעלה, לכן התחתנה עמו, אך עדיין נותרה פינה
בנפשה שהתכווצה בפחד כשראתה את פניו החיוורים והשותקים של
בנה.

"ביי, אוכל בתחת, נראה אותך מאוחר יותר!" החבורה נעלמה מעבר
לפינה על רקע קולות צחוק רמים.
קליי קם, נשען לרגע על גזע עץ והתחיל לחפש את חפציו שהתפזרו על
הכביש. הוא לא ידע מה היו השיקולים של חבורת הבריונים, אבל
ברור היה לו שהוא נבחר להיות הקורבן התורן שלהם. וכמו שזה נראה
עכשיו, הם היו די מרוצים ממנו ולא עמדו להחליפו בזמן הקרוב.
הוא התבונן באומללות בתיק החדש שלו, שנקרע כמעט לשניים, והתחיל
לצלוע הביתה, רק רוצה להגיע כבר לחדר שלו ולשים את היום
הזוועתי הזה מאחוריו.

אבל ברגע שהוא סגר את דלת חדרו מאחוריו, הוא השתוקק לפתע להיות
שוב בחוץ, חוטף בעיטות.
"ראש של סוחר יש לך שם, קלייטון." המלאך ניצב בפינה ליד הארון,
וקליי ראה שהוא משחק מעין משחק מזוויע על הלהב שהוא הטביע
באסלה לפני כמה ימים: חותך את עור כף ידו לרצועות ארוכות ומקלף
אותן, חושף את הבשר... ואחרי כמה שניות העור היה שב ומתרפא.

"אתה יודע לזהות עסקה לא כדאית כשאתה רואה אחת," המלאך המשיך,
לא זונח את משחקו. "אתה עוד צעיר, כל החיים לפניך. והסבא? סתם
זקן מיותר... ברוך שפטרנו, מה?" הוא צחק את צחוקו המוזר. "אני
אהבתי את סבא שלי!" קליי חש צורך להצדיק את עצמו, אבל הפחד
הציף אותו שוב, משחית כל מחשבה הגיונית.

"כמובן. ומה עם הילדים החמודים האלה מהשכבה מעליך, הממ? נערי
החמד האלה שבילית איתם בנעימים היום אחר הצהריים? גם אותם אתה
אוהב?"

"לא! הם בני זונות מניאקים." סינן קליי, הכעס וההשפלה מפציעים
לרגע מבעד למסך הפחד, שאטם את מוחו. המלאך נראה לרגע כאילו הוא
עומד לצחוק שוב, ואז קולו הרצין והוא אמר בחומרה, כמעט בנזיפה:
"נו, נו. זה לא יפה לדבר ככה, קלייטון. אנחנו אנשים מתורבתים
פה, אל תשכח את זה. 'לא' פשוט היה מספיק. עכשיו בוא נדבר
ביזנס, כמו שאומרים. אני נותן לך-" המלאך הפשיל את הבד מעל פרק
ידו הדקיק והביט במה נראה כשעון פלסטיק פשוט של ילדים. קליי
היה עשוי לצחוק, אלמלא היה כה משוכנע שהמצב רציני. "עד יום
שבת. זה בעוד ארבעה ימים. עד אז, אתה צריך להחליט מי זה יהיה,
קליי. אתה או הם?"

"אה, וכמעט שכחתי." העליצות ניכרה שוב בקולו, "מתנה קטנה ממני
אליך."
הוא נעלם, ולרגע קליי לא הבין מהי אותה "מתנה" שאליה התכוון.
ואז הוא ראה משהו מתנדנד מתקרת החדר, וליבו הפך באחת לגוש של
קרח בגרונו: חבל. ולולאה בקצהו.

פיטר וגרייס אמרו שזה ממש נס, איך שהוא ניצל מתאונת האוטובוס
הקטלנית שהרגה תשעה ילדים מבית ספרו. אם קליי לא היה נתקף
קלקול קיבה פתאומי, הוא לא היה מחמיץ את הסיור ומי יודע מה היה
קורה... ממש נס, הם חזרו ואמרו, בוכים ומחבקים אותו, מודים לאל
על אותו קלקול קיבה מבורך.

קליי השתרך לחדרו, ותחושה כבדה ואיומה מלאה את כל חלל בטנו.
ההרגשה כאילו הוא עולה על גדותיו לא עזבה אותו, וזו הייתה
תחושה אמיתית. לא כמו כאב הבטן שהוא המציא לעצמו בבוקר של אותו
סיור לימודי ארור. האמת, כמו במקרים רבים, הייתה מאוד פשוטה:
הוא פשוט לא רצה לחטוף מכות שוב. ועכשיו הוא היה מבוטח מכך לכל
חייו... מצד האנשים הספציפיים האלה, לפחות.
"מי זה יהיה, קליי? אתה או הם?"
המלאך נתן את הבחירה בידו. והוא בחר.

אירוע קטן כמו שריפה באיזו עיירה שכוחת-אל באריזונה לא זכה
לככב בחדשות השעה 6, אולם תושביה של אותה עיירה, שהמשיכו לצפות
בחדשות המקומיות של השעה 6 וקצת, יכלו לראות את שרידיו
המפוחמים של מה שהיה עד לפני כמה שעות בית דו-קומתי נאה, שאכלס
משפחה ממוצעת בת 4 נפשות. מי שהסיט את עיניו מן החורבות
העשנות, ראה בצד דמות קטנה, כמעט נבלעת בחשכה שמעבר למסך. הילד
עמד בצד, ידיו בכיסים והמבט על פניו היה דומה מאוד לאשמה. אדם
חשדן במיוחד עשוי היה לחשוב אפילו שאולי הילד הצית את הבית-
הרי אנחנו חיים בעולם כזה שבו הכל אפשרי... אבל האנשים שצפו
בחדשות המקומיות של השעה 6 וקצת הכירו כולם את קליי וורסטאף,
שכנם מן העבר השני של הכביש של האנשים האומללים שנספו בשריפה,
ואיש לא העלה בדעתו לחשוד בו בדבר שכזה.

קליי עלה באיטיות לחדרו, כשבמוחו מרצדות לחילופין תמונות של
הבית המתלקח ושל האקדח שהיה טמון במגרת הגרביים שלו. הוא השתדל
שלא לחשוב על הוריו, לא לנסות לנחש מי יהיה זה שימצא אותו
כאשר... הוא הרים את האקדח, מרגיש את משקלו שהיה זר בידיו,
כשמשהו עצר בעדו. זה לא היה קול, אם כי קול היה הדבר הראשון
שקליי חשב ששמע. יותר כמו- מחשבה.

אבל לא אחת מהמחשבות שלו, הוא חי עם אלה כבר 11 שנים, וחשב
שהוא יכול לזהות אחת כשהוא נתקל בה. לא, הייתה זו מחשבה אחרת,
מבחוץ. והמחשבה הזאת אמרה לו: אל תעשה זאת, קליי.
המחשבה, אם זה מה שהייתה, קראה לו בשמו הנכון: קליי, לא
קלייטון, כמו שאנשים רבים חשבו. והעובדה הפשוטה הזאת שטפה אותו
בגל כה אדיר של הקלה, עד שהוא כמעט פרץ בבכי.

"אני לא רוצה... שעוד אנשים ימותו בגללי." הוא אמר, לפתע הרגיש
מרוגז ועייף. "זה לא הוגן! אני רק בן 11, אימא שלי מחליטה
בשבילי מה לאכול לארוחת בוקר, למה אני חייב להחליט מי צריך
למות? זה פשוט לא הוגן." הוא סיים את דבריו ביפחה, מרגיש את
שארית הכוח שלו נוטשת אותו.

אתה צודק, אין זה הוגן. אבל אתה חייב להחליט, קליי. אתה
הנבחר, המחליף.

"המחליף? מחליף של מי?" הוא נגע בגשר אפו בתנועה האופיינית
שלו- כאילו הוא מסדר את משקפיו, למרות שמעולם לא הרכיב
משקפיים. המחשבות התרוצצו במוחו כעכבישים, והוא הרגיש אבוד
בסבך הקורים.

"מחליף בשבילי." קליי חש בקור האופף אותו, עוד לפני שעיניו ראו
את דמותו האפלה של המלאך הניצב מולו.

הילד היה צריך להחליט בעצמו. ההתערבות שלך הייתה בלתי נסלחת,
אמברוז, ועל כך תיענש

"אמברוז?" חיוך רפאים החל לרחף אל שפתיו, וקליי חש את הכרתו
מחליקה ממנו אט-אט.
"אתה צוחק על השם שלי, קליי, אבל זה בדיוק השם שלך. קליי,
אמברוז. המשמעות היא אחת: אלמותי."

לכל אדם יש שם, השם האמיתי שלו שמייצג את מי שהוא. רק לעיתים
רחוקות מצליחים ההורים לקלוע לשם המתאים עבור התינוק שלהם. אבל
במקרה שלך, קליי, הם קלעו בול.

"אתה ואני דומים, קליי. יותר ממה שאתה יכול לתאר לעצמך. ההורים
שלנו נתנו לנו את השמות האלה מתוך איזו אמונה תפלה וטיפשית
שהשם יעניק לנו אריכות ימים. אם הם רק היו יודעים..." אמברוז
גיחך, מניד בראשו והמשיך: "אתה אומר שאתה רק ילד, קליי? אז תאר
לעצמך שאני הייתי רק בן 7 כשהם באו לקחת אותי, אמרו לי שאני
המיועד, העניקו לי את הכוח".

"אבל אנחנו לא בדיוק בני אלמוות, אתה מבין- יש אדם אחד שיכול
לקחת את חייך- אתה. אבל עד שתחליט לעשות זאת, אתה השולט
במוות. המוות הוא הסוס שלך, ואתה מחזיק במושכות, מכוון אותו
ככל אוות נפשך, מקיף את כל העולם על גבו. שהרי כל אדם סופו
למות, ואתה צריך ללוותו בדרכו האחרונה."

קליי זרק מבט מהיר בפנים המוסתרות בד כהה ונרעד למחשבה שהיצור
הזה היה פעם תינוק. שהיו לו הורים. משהו חמים חלף על פניו,
כמעט נוגע בו לרגע כמו קורי עכביש בחדר חשוך. קליי השמיע צחקוק
מהוסס של אדם שלא לגמרי הבין את הבדיחה. הוא הרגיש את הכוח
מפכפך בתוכו, כוח קדמוני, מפחיד בעוצמתו. כוחו של המוות.
בהירות חדה מילאה את מוחו, מגרשת את הלאות.
הוא חשב על אמברוז ושמץ של רחמים נבע בו כלפי אותו יצור, שמת
במשך מי יודע כמה מאות שנים מוות איטי ונורא הרבה יותר מכל אחד
מקורבנותיו.

והוא חשב על עצמו. חיי נצח. מוות נצח. הוא יצטרך להרוג את
הוריו, כל אדם שהוא אי פעם הכיר או אהב, ואינסוף כאלה שלא הכיר
ולא אהב ובכל זאת היו אנשים.

הוא חשב על כל זאת והתחיל לחייך. לאט, כמו נחש החיוך זחל תחילה
אל שפתיו, ואחר הגיע גם לעיניים, מאיר אותן מבפנים באור שחור,
מוזר. "כמה נחמד," הוא לחש בקול שלא היה קולו. "אני חושב שאני
אתן לזה ניסיון." לחישה חמה, צרודה, מרשרשת כמו עלים מתים. הוא
הסתובב בזריזות שלא תאמה את קולו החדש, המרשרש, ונעץ מבט
באמברוז. הוא לא קיבל כל הנחיה כיצד להפעיל את הכוח, אבל הוא
גילה שהוא לא זקוק לכך. ההרג נבט בתוכו כעשב שוטה. כל מה שנדרש
היה רגע של ריכוז- והמלאך שעבר זמנו התכווץ בפינתו האפילה,
ונגוז, זועק בכאבים.
"הו, כן, אני בהחלט הולך לתת לזה ניסיון."