[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רובי מכר של שנים, ידיד טוב מזה שלוש שנים ובן זוגי בחודשיים
האחרונים.
הכל היה כל כך ורוד ומושלם, הרגשתי כאילו אני בתוך קומדיה
רומנטית מאמריקה.
רובי מוכשר, רובי מצחיק, רובי חכם, רובי יפה תואר, רובי מבית
טוב, רובי עו"ד, אה... ורובי גם אוהב אותי.
רובי הוא היחידי שאוהב את דקלה כבן-אדם ולא רואה בה כאובייקט
מיני לשם שעשוע.
לא מפסיק להחמיא ולהגיד עד כמה אותי הוא אוהב.
פעם אחת אפילו שם את ידי על ליבו, שאל אם אותו אני מרגישה ואמר
שזו אני וששם מקומי וששם אישאר לנצח (כן, שכחתי לספר שהוא
רומנטיקן או דיפלומט לא קטן, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על
זה).
הכל היה כל כך יפה ומושלם, עד שהגענו לקטע של המיטה.
אין לי בעיה עם אהבה, אני אוהבת לעשות אהבה וברור שאני נהנית
מזה.
אבל עם רובי זה כן גרם לבעיה.
לא יכלתי לשכב איתו, הרגשתי שאני בוגדת בו, שאני משקרת אותו,
שיש בינינו סוד כי לא סיפרתי לו על האונס.
והרי קבענו בלי סודות.
אז התחמקתי מזה כמה שיכולתי, והוא בכלל לא לחץ, אמר לי שהוא לא
בורח לשום מקום ושאני אפילו אקח לי את כל הזמן שבעולם.
אני הבנתי שלהתחמק לנצח אי אפשר וחוץ מזה רציתי אותו כל כך.
מה שעצוב זה שהבנתי שאני צריכה לספר לו, שמגיע לו לדעת כי הוא
אוהב אותי ולכן הוא גם יתמוך בי ויבין אותי ויהיה לצדי ולא
יעזוב אותי, כי בתכל'ס זו לא אשמתי וכמה שאני מנסה לשחק אותה
כאילו לא אני בעצם הקורבן פה.
כמה שיהיה קשה אני צריכה לעשות את זה בשבילי, בשבילו ובעיקר
בשבילנו.
וכך יצאתי למשימה לספר לאהוב לבי שלפני שנה, חודש ויומיים ניסו
לרצוח את אהובת ליבו כשאנסו אותה.
אמרתי לעצמי שנכין ארוחת ערב משגעת, נאכל, נצחק, נתמזמז, נדבר,
אני אספר לו והוא יבין ויתמוך, ואז נשכב והכל יהיה טוב.
נמשיך לחיות בגן העדן הפרטי שלנו ואפילו נתחתן ויהיו לנו שבעה
ילדים ונמות מאושרים.
אז הכנתי ארוחת ערב משגעת, אכלנו, צחקנו, התמזמזנו, דיברנו,
סיפרתי לו, ופה זה נתקע.
כי הוא לא הבין והוא לא תמך ולא שכבנו ולא היה טוב!
ומן הסתם אנחנו גם לא נתחתן וגם לא יהיו לנו שבעה ילדים ואנחנו
גם לא נמות מאושרים.
גן העדן הפרטי שלנו הגיע לסיומו, סגר בפנינו את דלתותיו ואף
אמר לנו: "אתכם אנחנו לא רוצים פה יותר, אתם מאושרים יותר
מדי".
הוא לא הסתכל עליי, לא אמר מילה, רק קם, לקח את מפתחות המכונית
מהשולחן, הלך לכיוון הדלת, פתח אותה, יצא ממנה, סגר אותה ומאז
לא חזר.
ואיך הוא השאיר אותי? איך הוא לא השאיר אותי...
הוא השאיר אותי עם הכאב, הצער, החוסר ביטחון, הבדידות, השתיקה,
החוסר הבנה, הכוויות, הדמעות, החוסר תחושה, העינויים, הקיפאון,
הגועל, השבירות, הבגידה, הבושה, הייסורים, השנאה, התיעוב
והלבד.
כן כן, הוא השאיר אותי בדיוק כמו שהייתי לפני שנהייתי איתו.
מרוסקת עם שברים בכל מקום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מחקר סטטיסטי
חדש מגלה
ששלושה מתוך
ארבעה אנשים
הם שבעים
וחמישה אחוז
מהאוכלוסיה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/10/04 11:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקי בונטינק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה