אז מה אם גם הלבלב שלי הפך כרגע לאוויר נידף.
"עוד סיבוב של אבסינת' לכולנו!" גנחתי בשמחה עצובה.
צחקתי. שתקתי. צחקתי. האורות המעומעמים של הבר הרעישו בכתום
וחום. הבל פיהם של כל יושבי הבר כאילו נצמד לעורי וסרב להרפות.
התלהטתי.
עוד מנת רעל מדודה שעטה לקיבתי, והעולם החל לנוע קצת יותר לאט.
סוף סוף.
כולם צחקו מסביב וצעקו; יש מי שבעד השלטון, יש מי שבעד הפועל.
יש אפילו מי שבעד אורלי ויינרמן, ניחא.
גם התוספתן החל להעלם בהדרגתיות מהירה. "ייגר!" בלעתי את העשב
המר טרם יבשה זיעת המלצרית מעל הכוס, והכאב - דהה לאפור עדין
של בוקר חורפי.

שאבתי עוד סיגריה, והלכה גם הקיבה. ידעתי שאסור לסמוך על
היועצת! "זה רק הגיל, כולנו אבודים", "אתה תראה, הכל יהיה בסדר
עוד מעט!". החיוך האווילי שלה ניסה לטרוף אותי מעברו השני של
השולחן. אך כבר אז הרגשתי איך החור השחור שלי בולע אותי, כמו
שאני בולע את הייגר, שואב אותי כמו שאני שואב את הסיגריה. 'אני
יודע שלא שמרו לי כיסא!' צעקתי לתוכי לשווא. הושט והפה השלימו
את הקיבה בעברו השני של הקיום.

הכל החל ברגליים, הן החלו להעלם כשהייתי צעיר למדי. הרגשתי את
האחיזה שלי בעולם מתרופפת, כאילו סימני ה"צעד פה" שלי דהו.
אולי השביל שבחרתי היה טעות, אולי מעולם לא נוצר שביל עבורי או
אולי אבא פורר את זכרונותיו וכיסה אותו, אך בכל מקרה, אבדתי.
אתם יודעים איך חור שחור נוצר? כשכוכב קורס לתוך עצמו.

הפאב התאדם יותר ויותר והכל הפך דביק. "וודקה מקומית!" רטנתי
בקול גדול וקיבלתי כוס קטנה. עוד ווינסטון אדום עשה דרכו לעבר
הריאות המפוחמות שלי, הופך גם את ראשי לעשן מצחין. שקעתי לתוך
ספסל העץ המטונף, למרות שישבני כבר מזמן התמוגג, ועצמתי את
עיניי. התמסרתי לתחושה האמיתית של הילדה שלידי.
הזמן המשיך לנזול בעולמות אחרים ואנחנו, עומדים לא עומדים
ניצבנו בשירותים, ממלאים תפקידנו כמשענת. היא הובילה אותי, את
ידיי, מחברת בינינו בחיבור גשמי ונושן. הזמן שלי האט עד לעצירה
מלאה והרגשתי איך ריאותיי גם הן, הופכות ללא יותר מאדיה של כוס
תה בשבת בבוקר. רוח הנאנחת אנחה אחרונה.