נכתב כעבודת סוף סימסטר בקורס "הספרות הרומאנטית בצרפת
וגרמניה" שהעבירה ד"ר מיכל בן-נפתלי ב 1998 בחוג לספרות כללית
באוניברסיטה העברית. הנושא שהוצע ע"י המרצה, הוצג כך: " את/ה
ורתר, הכותב איגרות לידידך וילהלם, או שילר, הממען איגרות לכתב
עת, או שלגל, הכותב פרגמנטים. השנה היא 1800. לידיך הגיע לא
מכבר ספר מאת מחברת בשם חיה שנהב, הנושא את השם 'מיץ פטל'.
כתוב/כתבי תגובה על הספר ".
בסופו של דבר, החיבור שהגשתי היה וריאציה מסויימת ל"הצעת
ההגשה" שניתנה ע"י המרצה.
הסגנון כאן הוא גם מעין פארודיה על הסגנון של "ורתר", לפחות
כפי שהכרתי בתרגומו העברי הקלאסי (ראו ביבליוגראפיה
בסיום...).
21 באפריל, 1769
ידידה יקרה, אהובה,
הא, מה אומללה אנוכי! מה קודרים בשיממונם שבילי היער הזה גם
בעצם ימי אביב אלה, כשהשמש מפזרת זהרורים מתעתעים, - מבעד
לעלוות הצמרות האפלה המרשרשת ממעל, - ומניחה להם לשוטט, לרצד,
לרקוד סחרחר על-פני השבילים הללו. לא, אין האביב הזה נועד
עבורי - נדמה, בלבי השתכן לו חורף-עד. יד זדון זו! אהבה! הה,
ערגת הכליון... משוטטת אני בשבילים האלה, בעקבות ריצודי אור
אלה שנידמו לי כרמזי-קץ אשר אי-מזה הגיעו רק כדי לזעק ולהודיע
נפשי את דבר המצור הנהדק והולך סביבה, סביב להבה קודרת ונוגה
זו העומדת לכבות.
מהלכת אני בשבילים, רפה וכבדת צעדים עד כי רגליי הארוכות
ירעידו את היער ברומסן את הפרחים אשר לא לי הם, ורועם כל הטבע
רעמים אחרונים לקול הלמותן המדומם את רחשי הפיטפוט והמילמול של
שוכני היער המתרוצצים סביב. מה מאסתי בם! לא על עולמם נמניתי,
ועתה מעולמם אסתלק - אושרי!
הא, חפרפרת יקרה, את הן לעולם לא תביני זאת - את, שמתכרבלת לך
בנעימים בתוך עמלך הנצחי, את לא תדעי את הקרע הזה המענה אותי,
ויצורים שכמותי, שנודינו מעל פניה של אמא אדמה ועם זאת, לא
נוכל להינתק מעימדה. אהא, אנה אלך, איזו הבטחה עוד כומס עולם
זה עבורי עתה, עולם זה אשר מת ונדם לו משגיליתי, שפרחה תקווה
מעולמי ואיננה עוד: אין לו עוד עניין בי, למיץ פטל, הארנב
האגדי, הנהדר, הפרא האציל, שאוזניו מתנופפות כדגלי-ערבות ברוח
סתיו מדברית, שעיניו חודרות, אדומות, לעומקו של כל רז מרזי
העולם הזה והעולם האחר, ובאישוניו כונסו יחדיו תמימות ילדית,
שלווה נסיכית, חום גברי, חוכמה עתיקה והרפתקה קרבה מתרגשת! איש
זה - ארנב זה - הא, מה נשביתי בקסמו! הוא, שגר לו בקצה היער,
הרחק מכולנו, מסוגר בתוך ביתו המסתורי רוחש הפלאות, זה אשר
וילונות צהובים לו, חלונות ירוקים, תריסים אדומים חתומים,
ארובה סגולה שמזדקרת לעננים, ודלת שחורה-כחולה, נעולה כל הימים
- הוא, הדר לו שם בדד, ואין יודע זהותו ומעשיו - רק על
יפי-תארו יסופר, וגם אי-אלו ניחושי-אגדות על עברו ומוצאו -
בשעה שאנו, שוכני היער הזה מימים ימימה, לנים, כמנהג אבותינו
ואבותיהם לפניהם, תחת צמרות העצים על אדמה קרה וחשופה או
במחילות טחובות ואפילות כמחילותייך, ידידתי המסכנה. ועד שההין
לבי, ביום בהיר אחד, לעשות מעשה זה של טירוף, שמעולם לא שיערתי
שאנוכי - ג'יראפה צנועה וביישנית שכמותי - אהיה אי-פעם מסוגלת
להעלותו אל סף-דעתי, והחילותי מרגלת אחר מיץ פטל, רותמת לצידי
את מוטק'ה האריה הקשיש, כדי לשוות להתנהגותי החדשה חזות תמימה
- ועד שצלחה מטרתי הנכספת, וזכיתי, אני, מכל חיות היער, עם
מלווי הקשיש, לחצות את סף-מפתנו של מיץ פטל, ולקבל מעט-מעט
מהשפע הנוצץ של זיו-מבטו האדמדם - התברר לי, לחרדת לבי המפרפר
וההומה מגעגוע, שג'יראפה שכמוני מעניינת ארנב רב-הוד ומעללים
זה, לא יותר מאשר כל ארחי-פרחי שאי פעם שזף עינו מן המרחק
בביתו הצבעוני של מיץ פטל; שכן, בהסכימו להכניסנו בין כותלי
ביתו, לשעה קצובה, נתכוון רק לגלות כלפינו את קורטוב האדיבות
האצילית שממילא מזוגה לה תמיד בהילה זו הנסוכה סביב אוזניו;
הלא איש הליכות הוא, ארנב זה; ולא יותר מכך: הוא התעלם ממבטיי
המתחננים, ואף דומה שיותר מהם נעם לו שיחו עם מוטק'ה זה, אשר
במוחו עתיק היומין חרוטים להם כל סיפורי תולדות היער ושוכניו
מאז ומעולם; בי, על כל פנים, לא התעניין כלל, וכל אימת שעיניו
האדומות
פנו אל המקום בו ישבתי, נדמה היה לי שהסתכלו דרכי ולא בי.
ואילו אני, עד מה אובדת הייתי באהבתי אליו בכל אותן דקות
רוגשות, נוקשות, שוצפות, לוהמות ...
טבעה ואבדה לה כל ישותי בתוך פרוותו הקמאית, החמה...
22 באפריל
חפרפרת יקרה! - הנני המאושרת בג'יראפות!! זה עתה הגיעתני
איגרת מאת מיץ פטל - באמצעות שליחו המסור, הצב הזקן גדליה
(שבנעוריו התגורר על האי בלב האגם שבין ביקתת מיץ פטל לממלכת
הקופים, ומשזקן, חמל עליו זה האציל טוב הלב ולקחו לביתו בעבור
שירות סמלי כעוזר ונער-שליחויות) - וכן, התאמיני, מיץ פטל
מזמינני לסור למעונו מחר לסעודת הצהריים, וכך כותב הוא לי:
"אנא בטובך - יפתי ארוכת הצוואר - סורי נא אליי בזו הפעם כשאת
בגפך. אריה קשישא, אמנם נחמד הוא עד מאד - (מעט חרדתי לו כששמט
ארצה את כוס הפטל החביבה עליי משניסה להגביהה אל פיו היבש בכפו
הרועדת) - ברם, למרות חיבתי העזה אליו, והכבוד שאני רוחש
לזקנינו באשר הם, מעדיף הייתי, לכבוד האביב, לראותך בלא
מלווים. שלך, ארנב מיץ פטל".
הו, חפרפרת אהובה! התעוררתי ושבתי לחיים tout-de-suite, וכל
מיצי גופי גועשים-רועשים בקרבי! הנני עפה-רוחפת על-פני היערות,
על הגבעות והמישורים ופיסגות ההרים המושלגים, ועצי היער כולם
מתרוממים-נמתחים לעברי, משתוקקים לגעת, הנוף כולו מאוהב בי,
ואני - מאוהבת בו! הו, לזכות ולו בטיפת מיץ פטל אחת! וכבר
בטוחה הייתי שנתעלם ממני כליל, שעבורו איני קיימת כלל, כבר
השלמתי עם מותי זה עלי אדמות - והנה אירע הנס המופלא, ובמגע
קולמוס אחד של קסם, השיבני הארנב לתחייה!...
מחר, מחר יהי היום! - מיץ פטל רוצה בי!! ארנב זה - חידת היער -
שרק חיות ארציות ומטופשות ושיפלות רוח הן אלה שאינן תוהות
אודותיו וממשיכות בעיסוקיהן היומיומיים, המשמימים, כאילו אין
מיץ פטל אשר שוכן בקצה היער, כאילו אינו נסתר לו שם כרז מופלא
מעין בריות, במשכנו הקסום; כאילו היתה לאמת מובהקת הסברה
התבוסתנית, שאמנם ריק עולמנו מאגדות-אמת; אין הן יודעות, החיות
ביער הזה, כי עד עפר משוקעות הן בטעות עכורה, וכך מכלות חייהן
לריק, נוברות באדמה, או נועצות טלפיהן בעוד קרע בשר זב-דם, או
מקוששות בזיעת מקורן את קיניהן על הענפים כדי לטמון שם את
ביציהן למען יהיו טרף לנחשים, או נתונות במעשה הרבייה המשעבד,
המשמים, המדכא, הממית - הא, אין לי צורך בחיי הבל אלו, אני,
שראשי בעננים, ואהבת-ארנבים מתרוצצת בעורקיי כאלפי מחטים
שדוניים המצמררים את חברבורותיי ואת נפשי, אה, הא, אוהה...
24 באפריל, בוקר
ידידה יקרה וטובה,
שווי נא בנפשך: מיץ פטל ואני יושבים לנו ביחידות, זה מול זה
משני עברי השולחן הקטון העגול אשר בטרקלינו מופז-אש-האח הנעימה
של הארנב. לוגמים באיוושה מלכותית מיץ פטל מתוק מאוד בכוסות
גבוהות, כשכל אותה עת, לא משים מבטינו זה מעל זה. חיוך דק
מתחיל להסתמן על קצות שפתותיו של מיץ פטל. בחירחור גברי רועם
הוא שואב דרך הקש את טיפות הפטל האחרונות מכוסו, ופונה אליי,
עיניו אדמוניות, חולמניות: "הא, ג'יראפכן יקרה, הלא תדעי מה
ארכה, מה יפתה, מה קשתה דרכנו הקצרה על אדמת היער האדיש הזה;
שבילים כה רבים מסתעפים כנחשים ומתפתלים בהיעלמם לעד אל תוך
הסבך, ואילו אנו, בני-תמותה אומללים, לא נוכל לצעוד אלא בשביל
אחד בלבד, תמיד רק שביל אחד ולא אחר, תמיד מחמיצים משהו, תמיד
מכתתים רגליים כושלות בכיוון אחד- אל השמש השוקעת בגבול חיינו;
ועל-כן יפו שקיעות השמש לליבו העצוב של ארנב זה המביט כעת
בערגה אל תוך הים העמוק הגועש בתוך עינייך - עד מה יפו הן
בעיניו! - הבי לי נשיקה, ג'יראפה יפה, ונמהר להתנחם טרם יעלה
עוד שחר נוגה של יום שמש בוהק וחסר-פשר".
הא, נצטעפו עיניי רגע קט בלחלוחית נוגה למשמע מילותיו, שלא
היו כי אם הד מרוחק לאותה פעימה כבדה ואפורה המקישה בתוכי ללא
הרף, כל ימיי, כל שעותיי. כן, רציתי לומר לו לארנב, כן, חיות
היער אמנם מקנאות בקומתי הנאה וצווארי הארכרך, רוחפניותו של
הילוכי, ואינן שומעות כלל את צלילו של יגוני; שוזפות בי עיניים
כלות, כמו ניתנו לי חיי הנצח שניטלו מהן; אהה, ארנב יקר, גם
אני כאן איתך בסירה הטובעת.
ואולם, כדי להישמר מעוד מפח נפש הרסני, ידוע ידעתי, עליי
להשתהות קימעא בטרם אחשוף בפני הארנב את צפונות לבי. אכן,
נתגלה רזו הכמוס של אציל זה - גם הוא, כמוני, מתאווה לאותה
אהבה עילאית, שתיגאל אותו משיממונם של חיים חסרי פשר, שגבול
וסייג להם מכל עבר. אם כן, מדוע לא אניח לו להשתוקק עוד שעה
קלה, בטרם אתן לו ללחך את זנבי. רק למצוא נושא של-מה-בכך לשיחת
חולין - כל שהיה עליי לעשות כעת. - "מיץ פטל", אמרתי,
"מיטיבה אני לשמוע בדבריך כי חובב שירה הינך!"
"נכון הדבר", הינהן מיץ פטל בראשו בעצב, ואוזניו רועדות
בהתרגשות, "אני אוהב שירה, אני כותב שירה, אני אוהב רומאנים,
אני מצייר, מפסל, אני מאזין שעות על גבי שעות למוזיקה, אני
אומלל, כל-כך אומלל, ג'יראפה, מה יהיה בסופנו?!"
לא ידעתי מה להשיב לו; מבולבלת הייתי; הפכתי והפכתי בדבריו
הכואבים; הבט הבטתי מטה, אל תוך עיניו הפעורות אליי מן הריצפה,
עיניו שנידמו עתה כמסוממות; שוב לא ראיתי למראשותיי את אותו
ארנב רב-הוד ומיסתורין שכה רציתי; דממה קשה עמדה בינינו.
ולפתע ידעתי: ארנב זה - שכה נשביתי בסודו, קסמו - אין הוא כי
אם יצור אנוכי, סבוך בעצמו ומאוהב באומללותו אדומת-העיניים.
רמז מדגדג של בחילה החל מנקר בי, מטפס אט-אט אך בביטחה במעלה
גרוני. בפיזור-נפש בהול פלטתי במהירות, כי כבר הובטחתי כארוסתו
של קוף אחד מאצולת היער, ועל-כן לא אוכל לנשוק לו הלילה, למיץ
פטל; הוספתי בדחיפות שאיני חשה בטוב, ועליי לעזוב כעת.
כעבור מספר דקות, שוב נמצאתי לבדי; בצד אחד משבילי היער, עמדתי
והקאתי. שני שפנים חצו במרוצה את השביל ונעלמו בין השיחים.
שאגה רחוקה של לביאה מיוחמת עלתה מרחוק אל השמיים. ואני הקאתי.
הא, מה בודדים אנחנו! נשמות תועות ביער אפל, תוהות ונמוגות אל
תוך העלטה. עתה יודעת אני מיהו השוכן בתוך אותו בית תמוה שבקצה
החורשה, אשר לו וילונות צהובים, חלונות ירוקים, תריסים אדומים
וארובה. אמנם ארנב הוא, לבן-פרווה ומצודד, הליכותיו נאות,
רכושו רב (הוא היחידי בין חיות היער הזה אשר גולה לא תחת כיפת
השמיים אלא תחת תיקרה, בין כתלים מחממים, חיה משונה שכזו) -
ואולם, חפרפרת יקרה וטובה, גם הוא, כמוך, ידור בקרוב - ככולנו
- במקום בו הננו בני בית באמת ובתמים - ביתנו הטחוב, רוחש
התולעים.
26.5.1771
וילהלם אחא!
שלשום הגיע לידיי, בדרך פלאית מה, ספר ילדים יפה המתקרא "מיץ
פטל", וכבר קראתיו מכריכה עד כריכה והוא ריגשני עד מאד. אכן,
שוב ניקרה לידיי, מעשה-קסמים, שריד רחוק לאותם ימים אבודים של
תמימות מופלאה, כשהאמנו עד עמקי נשמתנו כי חיות דבר תדברנה
אילו רק נדובבן, ושעולמנו חם ושלם ועם זאת מרגש וצופן לנו
הרפתקאות אינסוף!
כל-כך הלהיט אותי ספר זה, ועורר בי געגועים נסתרים, נושנים, עד
כי ניעור בי יצר עז לרשום בעצמי את המשך קורותיהם של חלק
מגיבוריו. את פריו האומלל של דחף זה, לצד עותק של הספר האמור,
אצרף למכתב זה. ענה לי בהקדם ואמור, מה דעתך!
שלך,
ורתר הצעיר.
ביבליוגראפיה
גיתה, י.ו, ייסורי ורתר הצעיר, תירגם מרדכי בן-שאול, ספריית
פועלים/ספרי מופת, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה,
ישראל 1962.
שנהב, חיה, מיץ פטל, ציורים תמרה ריקמן, הוצאת עם עובד, ספריית
שפן הסופר, מהדורה 32 תשנ"ז 1997, תל-אביב. |
