"בואי הנה" אמר ג'יימס וגרר את לילי לתוך
חדר-ריק-שכנראה-לא-בשימוש-ורוב-הסיכויים-שלפני-שג'יימס-לא-בא-החדר-בכלל-לא-היה-קיים-כי-רק-הוא-מוצא-חדרים-ריקים-כאלה.
"ג'יימס, אני צריכה להגיד לך משהו..." אמרה לילי לפני שג'יימס
הוציא מילה מהפה.
"..." החזיר ג'יימס בתשובה.
"אני... אני חושבת שאנ-נחנו צריכים... פסק-ז-זמן..."
"מה?!" צעק ג'יימס "רק כי הרסתי פגישה אחת???"
"וגם בגלל שכישפת שהשיער של חברה שלי יהפוך לירוק, וכי הפרעת
בשיעור שיקויים וגרמת לפרופ' להוריד לנו נקודות, וכי-..."
"או.קיי, או.קיי... הבנתי... אבל את עדיין יכולה לבקר אצלי
בחופשת-חג-המולד מחר? ירחוני, זנב-תולע ורך כך יהיו" הוא אמר,
וחייך חיוך שהיה אמור להקסים אותה. החיוך לא עבד עליה, אז הוא
עבר למבטי הכלבלב שלו עליה. לילי הסכימה.
"תודה, לילי! אני אפילו לא אתמזמז איתך!" אמר ג'יימס באושר.
"הממ... זה אחד הרעיונות בפסק-זמן..." מילמלה לילי.
סוף פרולוג (דהה)
מה יקרה? מה העלילה? מי הרעיל את העגבניות? מה הכותבת הארורה
רוצה, לכל הרוחות? כל זה בפרק הבא.
פרק 1
ג'יימס הסתכל מבעד לחלון ביתו, מחפש מכונית אדומה (וליתר דיוק
מכונית בימבה אדומה מודל 12'. רק ליתר דיוק) אשר אמורה להביא
את חבריו, וחברתו, למרות שהם בפסק זמן- לביתו.
כאשר שם לב שהמכונית האדומה לא בטווח ראייה הוא לקח מאדן
החלון, מהעציצים, אבן שחורה וארבעה עלי נענע (שלושה עלים
לכישוף ואחד לתה) שיובאו מיזראל.
הוא נתן עוד מבט לחלון כדי לראות שאישאישהמכוניתכלבמגזין
"people" (אי אפשר להיזהר עם אלה) בסביבה.
הבית באותו זמן היה ריק, הוריו הלכו לשחק באולינג קוסמים (שהיה
כמו באולינג רגיל, חוץ מזה שאם עושים 'סטרייק', אז הכדור רודף
אחרי הפינים [חיילי הבאולינג, סוטים!] עד חורמה).
ג'יימס התיישב על ברכיו מול האח הבוערת והניח את האבן על
הריצפה, עם האבנים.
הוא הוריד את תיק הבי"ס מכתפו, הוציא ספר והחזיר את התיק על
כתפו, שוכח שהוא יכול להוריד אותו מהתרגשות (או טמטום).
ג'יימס פתח את הספר בסימן אוזני-החמור (שהיה גורם לכל ספרנית
בבת-ים לצרוח עד צרידות, שזה קשה לספרניות בבת-ים) והחל לקרוא
את המילים שנכתבו שם, שהיו גם במקרה בשפה הלטינית- אין לי כוח
להסביר איך הוא יודע לטינית. הוא פשוט יודע. זה כמו אבנים. אתה
לא יודע איך זה הגיע אבל זה שם.
כעבור דקה ושלושים ושתיים שניות, שבמהלכם הוא קרא מהספר, הכין
תה (נענע! יאמ) והמשיך לקרוא מהספר
הוא מלמל "טאבולה ראסה, טאבולה ראסה, טאבולה ראסה" והשתתק.
"ביפ!" נשמע צליל צפירה של המכונית מחוץ
לחנייה-הלא-קיימת-של-הפוטרים-כי-אין-להם-מכוניות.
ג'יימס התרומם, התיק עדיין על כתפיו, לקח את מפתחות ביתו (הדלת
הייתה פלדלת אנגלית-בריטית למהדרין, שהייתה ננעלת כשהיו סוגרים
אותה) ויצא לשביל הגישה הארוך-שלא-כדרך-בריטניה (אביו אמר לו
ששביל הגישה ארוך, כי הוא אוהב לתפוס נומים. ג'יימס אף פעם לא
הבין איך זה קשור) והלך לעבר חברו וחברתו.
"שלום, ג'יימס!" קראו סיריוס ורמוס ביחד, וסיריוס עזר לפיטר
לצאת מהמכונית.
מיד, שכולם היו מחוץ למכונית, המכונית טסה, כי היה לה מנוע של
אוטונוס.
כולם יישרו את תיקי הבית-ספר
המכושפים-כך-שיותר-דברים-יכנסו-בפנים-כי-היה-שם-בגדים-ספרים-דברים-עם-סיכוי-להתפוצץ-וכריך
על כתפיהם.
הם החלו ללכת בשביל הגישה הארוך, כשאדם גבוה, שלוף שרביט ולבוש
בגלימה שחורה, נעמד מולם. אוכל-מוות.
זה לא כל חלק 1. אני אמשיך להקליד כשאצבעות ההקלדה יחזרו
לכיוונן ולא יזדקרו בצורה מוזרה.
חלק ב'.
רק לידיעה- אם אני שמה כוכבית () זה אומר שבסוף הפרק/חלק יש
לי הערה למילה/משפט שלפני הכוכבית. תודה.
אוכל המוות התקרב, אך לרוע המזל (או שלא...) מעד על האבן
הקרובה. אוכל-מוות אחר, נמוך יותר, דרך עליו בדרכו לחסום את
דרכם של לילי והקונדסאים (רק אני רואה את "לילי והקונדסאים"
כשם פוטנציאלי ללהקת רוק?).
חמישה אוכלי-מוות הגיעו מצד אחד, עוד ארבעה מצדם האחר ושניים
מאחוריהם. הם היו לכודים. אף אחד לא טרח לנסות להוציא את
שרביטו, מהסיבה שרוב הסיכויים שהשרביט היה מאחורי כריך בשר
(שאימא של רמוס נתנה להם לפני שנה, ואפילו רמוס לא טרח לבדוק
מה יש שם).
אחד אוכלי המוות, שחסמו את בריחתם לרחוב, התקרב בצעדים איטיים
והוריד את כובע גלימתו.
"סנייפ" ירק סיריוס.
"סבר מ-...סנייפ, מה את-תה רוצ-צה..?" שאלה לילי בפאניקה
בולטת.
"את מוקפת באוכלי-מוות, בוצדמית, מה נראה לך שאני רוצה?" אמר,
ואוכלי-המוות צחקו.
"היא לא בוצדמית!" קרא ג'יימס אוטומטית לעבר סנייפ, שהתעלם.
"אם אתה יודע מה טוב בשבילך, שלולית שמן, אתה תיקח את חבורת
אוכלי-מוות וואנבי שלך ותסתלק" אמר סיריוס בשנאה.
סנייפ הדף אוכל-מוות, שמלמל בכעס 'אוכל מוות וואנביז... אני
אראה לו...' והסתובב בחזרה אליהם. "אם אני הייתי במקומך, לא
הייתי מתגרה במזלי, בלק". סנייפ הרים את שרביט לבצע לחש. הם
עצמו את עיניהם בפחד. "אדיפייוס!" קרא סנייפ. כעבור כמה שניות,
כשהדבר היחד שהרגישו ששונה היה טיפות הגשם שהחלו לרדת, הם פתחו
את עיניהם וראו שכל אוכלי-המוות נהדפו על הרצפה.
לילי הרימה את עיניה, כמו השאר, וראתה את סנייפ מבוהל ושולח
מבטים, ספק אליהם ספק לאוכלי המוות המעולפים.
"בואו!" קרא סנייפ והיה אפשר לשמוע מתיחות ולחץ בקולו. "למה
אתם מחכים? עוד מעט הם יתעוררו ולא תהיה לכם הזדמנות שנייה"
אמר והחל לרוץ, מסמן להם לעקוב אחריו.
כולם הביטו סביבם, מנסים לקלוט מה קורה. רמוס הראשון שהלך,
בצעדים לא בטוחים, לכיוון שסנייפ רץ. "מה אתה עושה, ירחוני?"
שאל סיריוס, מתקדם מעט לעברו. "הולך אחריו, מה נראה לך שאני
עושה?" החזיר רמוס.
"מה?! אתה חושב שזה בטוח?" שאל ג'יימס והלך לעבר שני הנערים
האחרים, גורר אחריו את לילי המבוהלת ואת פיטר.
"יש לנו עוד ברירה?" מלמל והחל לרוץ לכיוון שלאחרונה נראה בו
סנייפ.
"הוא צודק" מלמלה לילי, שעדיין נראתה המומה.
הם רצו בעקבות רמוס וסנייפ.
"לכאן, לכאן" סימנו להם סנייפ ורמוס והצביעו על דלת של ביתן.
"אלוהמורה" מלמל סנייפ והדלת נפתחה. כולם נכנסו אחריו.
"לומוס!" קרא כל מי שהספיק להוציא את השרביט מהתיק, שזה כולם
(מה ז'תומרת מתי?! הם היו צריכים לרוץ הרבה! סנייפ רץ הרבה!
הוא השתתף בריצת המרתון האחרונה!).
בתוך הביתן המוגלגי היה שולחן בי"ס (מוגלגי גם), כורסא, כלי
גינה, שטיח פרוש בינוני, ריצפה חשופה שהייתה עשויה מעץ, כורסא
לאדם אחד, הדלת שדרכה הם נכנסו ותקרה. פשוט למדי.
"דאסטיו" אמרו סנייפ וסיריוס ביחד והסתכלו אחד על השני בתיעוב.
כתוצאה מהלחש שלהם כל האבק שהיה נעלם.
"אז, סנייפ, אתה מתכוון להסביר לנו מה לכל הרוחות קורה פה?"
שאל ג'יימס.
לילי התיישבה על השולחן, סיריוס ורמוס ישבו על השטיח, פיטר
התיישב על הריצפה, ג'יימס עדיין עמד וסנייפ הלך אל עבר הכורסא.
"כמובן שאני אסביר, אידיוט, אין לי חשק להיתקף על ידיך וחבריך
הבוגד והבוצדמים". כולם הביטו על סנייפ בכעס.
"נו...?" אמר ג'יימס בחוסר סבלנות.
"כפי שהתחלתי להסביר, תוכניותיו של אדון-האופל היו לתפוס אותך.
לא יודע למה, אך הוא רוצה את הדם שלך, פוטר" אמר סנייפ והצביע
על ג'יימס, כאילו שאיש לא יודע שהוא ה'פוטר' היחיד ב... ביתן
הזה.
"רואה, ג'יימס" אמרה לפתע לילי "אתה בדיוק הטיפוס שיסתבך עם...
אנשים כמו אדון האופל! זה אחת הסיבות שרציתי פסק זמן!".
"את וג'יימס לקחתם פסק-זמן?" שאל פיטר.
"לא ידעת?" שאלו אותו כולם, כולל סנייפ, בהפתעה.
"לא מספרים לי כלום" התלונן פיטר.
"נו, תמשיך" דחק בו רמוס.
"אז... התוכנית הייתה להרוג אותך. זה הכל. אתם יודעים, כל אדם
במצבכם היה מודה לי" מלמל.
"לא כל אדם... רק אנשים כמו... קווזימודו (1), אולי..." מלמל
רמוס, מנסה לרדת עליו כמו אחד הקונדסאים... ולא מצליח...
כולם תקעו בו מבט מוזר. "מי זה קווזימודו?"
"הו, לא חשוב" מלמל וסיריוס הניח כתף מנחמת מסביב לזרועו.
"רגע" אמר ג'יימס
בקול-של-אדם-שאפשר-לשמוע-את-גלגלי-השיניים-החלודים-במוח-שלו-זזים
"למה בכלל הצלת אותי?... כלומר אותנו?"
"מה זאת אומרת למה הצלתי אתכם?" ירק סנייפ "זה שאני מתעב אתכם
לא אומר שאני רוצה אתכם מתים... או שכן... בכל-אופן, מה חשבתם
שאני?! אוכל מוות?! (2)"
שתיקה מביכה.
(1) נו, קווזימודו... הזה מ"הגיבן מנוטרדם"...
(2) בפיק שלי סנייפ תמיד היה מרגל של דמבלדור.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.