New Stage - Go To Main Page

מג'יקל בול
/
זמן ראס השיטאן

אנחנו בגבעה, גבעת שמואל, עשר בלילה, קונים קצת במבה, פיצוחים
ושתייה, ומעמיסים שני תרמילי גב לתא המטען של הפורד, נותנים
גז, פונים שמאלה בגשר קוקה-קולה ועולים על גהה דרום, ויאללה
לאילת, יאללה לסיני, אמיר ואני, יום חמישי בלילה, סוף ינואר
וקר.

אמיר אמון על ההגה, משום מה יש לו טענות לגבי הנהיגה שלי. אני
לעומת זאת חושב שלישון עד אילת זה רק מבורך, שייהנה! אנחנו
משייטים במהירות קבועה... אשדוד, קריית גת, באר שבע, דימונה...
סיבובי סדום... שתיים בלילה, דממה, הרכב עוצר, אני שומע דלת
נפתחת ופותח את העיניים, מביט בעייפות מסביב, מסתבר שעצרנו אצל
כושי להתרענן, התמתחות איטית ואני מצטרף לאמיר להפסקת שוקו
קצרה. אנחנו סוגרים את ההפסקה בסיבוב זריז בשולחן הביליארד
וממשיכים דרומה... הראש שלי מניח את עצמו אוטומטית על המשענת
ומנסה לנמנם, אמיר לעומת זאת מקפיד כל הזמן להעיר אותי...
- "פספסת שוב, תסתכל על המתים!"
- "אני ישן", סיננתי באיטיות.
- "תסתכל, תסתכל, אתה שוב מפספס!"
- "על מה? תעזוב כבר את המתים במנוחה"
- "יש דמויות מצוירות בלבן על הכביש, דמויות כמו מתוך חקירות
רצח בטלוויזיה בכל המקומות בהן התרחשו תאונות דרכים קטלניות
בכביש"
- "אתה מדמיין", ניסיתי להירדם שוב.

אמיר נרגע קצת ואני שוב מנמנם... הרבה מתים יש על הכביש הזה,
אני מהרהר וחולם על האלי ברי צונחת עירומה ממטוס לבן ועל אמנדה
פיט ורייצ'ל וייז, שמעודדות אותה מהקרקע בלבוש מינימאלי. בין
האלי לרייצ'ל אני שוב חושב על השיחה שהייתה לי עם דונה כמה
שעות לפני שיצאנו, "אל תשאיר אותי שוב באוויר, אני חייבת לדעת
עד שתחזור מסיני!".

שלוש וחצי לפנות בוקר, כפר הצוללים, מדמימים מנועים... המשכתי
לישון ברכב, ואמיר פרש שק"ש ליד קו המים ונרדם מקשיב לגלים...
זו רייצ'ל או שוב האלי ברי? ממולי מתרסק המטוס הלבן ממנו צנחה
האלי אי שם בכביש הערבה... "הכל בסדר?" שמעתי את הבן שלי שואל
בצעקה... דפיקות חזקות, "הכל בסדר?"... ממולי מעל השמשה הקדמית
של האוטו מציץ פרצופה המודאג של שוטרת צעירה הרוכנת ודופקת
בחוזקה על חלון הנהג. סימנתי עם היד והראש, הבטתי על השעון
הירוק, שש בבוקר - יום שישי! מסביב הכחול והחום מתחילים
להתחרות על השליטה במרחב. אנחנו מתגלגלים למעבר טאבה, עוד כמה
דקות (טפו טפו טפו) וניירת הגבול מאחורינו.

סיני Here We Come, ... השגנו דיל לא רגיל, 100 לירות מצריות
למונית ואחרי שעה אנחנו אצל סעיד בחוף ..  אוחחח סעיד, סעיד,
סעיד...
- "תאכלו ארוחת בוקר?"
- "וואלה!", ענינו שנינו.
אנחנו מחייכים ומהנהנים בעייפות. היה שווה לנדוד עשר שעות,
השמש כבר מזמן למעלה. בסוכת האירוח במרכז המאהל מונח לפני מגש
אלומיניום אליפטי, בבאגנוש, חביתה משלוש ביצים, סלט ירקות, לחם
מקומי וקנקן תה עם נענע... אוח, קשה קשה... סיימתי לאכול,
חבשתי את משקפי השמש וסקרתי את הסביבה, נכנס לאיטי לקצב
המקומי, שש חושות פרושות מסביב, עטופות באלתור מקומי של צמר
גמלים גס וכהה. בינינו לבין קו המים מפרידה סוכה קטנה יותר,
מרופדת שטיחים בהירים וכריות. נשאר רק לבחור את חושת המזל
ולהתמקם בה לימים הקרובים. במקלחת אין כמובן מים חמים, נוותר,
נלך מחר...

אני חושב על תומס אדיסון ובעיקר, בעיקר אני חושב על מיה
גובוביץ' ועל האלמנט החמישי שנדחק לרקע ועל העיניים האדומות של
דונה מאתמול בערב. את העיניים האלה של דונה פגשתי לפני יותר
מעשר שנים דרך חברה משותפת, שכבר מזה זמן אבדו עקבותיה, אי שם
באיזו בירה אירופית בשירות משרד החוץ. אבל דונה, דונה ואני
נשארנו ביחד, נפגשים כל כמה שבועות, מפגשים שנמשכים בהתמדה על
פני חודשים ושנים. משהו בשגרת הפגישות השתנה לאחרונה, זה אחרת
מפגישת ההפוך הרגילה בלחם ארז והסרטים הקבועים בקולנוע גת,
"אני רוצה ילד, והפעם ברצינות!" היא אמרה לי לפני בערך
חודשיים, בדיוק כשעמדתי לסגור את דלת המכונית. "הבנתי, נדבר,
אני פשוט נורא ממהר" אמרתי בלקוניות, מופתע מהתוכן והטיימינג.

אחרי כשעה סיימנו לאכול והמשכנו לרבוץ חסרי מעש אצל סעיד
בסוכה. לקראת אחה"צ הרגשנו מספיק רעננים ויצאנו לסיור ראשון
בראס. הלכנו לאורך החוף, הערב יורד לו באיטיות, כתום מתחלף
לסגול שמתעמעם ונמוג, נכנע לכוכבים. חזרנו אחרי שעה קלה לסוכה,
ממתינים בסבלנות לארוחת ערב. בגבנו בכניסה למאהל ניצב בית בטון
בן שתי קומות, מצופה בבוץ בגוון צהבהב-חום מדברי. סיימנו לאכול
ואנחנו משתרעים שבעים על הכריות בסוכה...

- "אתה תקוע במלנכוליות, חבוב!"
- "אני יודע, אני הוזה עכשיו על אנג'לינה ג'ולי שמתחרה נגדי
בקרב עשר, דבר איתי עוד כמה דקות".
- "מה עם איזה דמקה?"
- "תן חמש קטנות, אנג'לינה בדיוק נחתה עכשיו על מזרון הגבינה",
עניתי מעמדת שכיבה.

הרבצנו כמה דמקות והלכנו לישון, פיפי מחוץ לאוהל, נושפים על
הנרות, משתרעים על המזרון בחושה ונרדמים. אמיר בכל אופן נרדם
ונכנס למשטר נחירות במהירות. לי, לעומת זאת, יש החלטה לקבל
בימים הקרובים. לפני חודש בטיול האופניים של הקבוצה בכרמל דונה
תפסה אותי בצד ונחתה עלי עם ההצעה הזו. "דיברנו על זה כבר ואתה
יודע שאני לא צעירה". "ו???", שאלתי. "אני רוצה ילד". "דונה,
כבר דיברנו על זה, מה הבעיה? תלכי לבנק הזרע, תבחרי איזה זרעון
שחום, עם שיער בלונדי, עיניים ירוקות ובעל מבנה גוף של רקדן
סלסה ורצוי גם פוטנציאל להסתגל לאטמוספרה של מאדים. אני חושב
שזה הפך להיות פופולארי היום, לא?", רציתי כבר לעבור לנושא
אחר. "ומה עם אבא?". "מה איתו?". "אני חיה לבד כבר הרבה זמן
ולא מוצאת בן זוג, כבר מזמן הרמתי ידיים, אבל אני רוצה אבא
לילד". "דונה, מה יותר חשוב לך, ילד או אבא לילד?". שתיקה...
"אתה נראה לי מתאים, מה דעתך?". "האמת, דונה, הייתי שמח להיכנס
איתך שוב למיטה", צחקתי מביט לכיוונה, אבל דונה לא ממש חייכה
חזרה.

הבוקר מתעורר אל תוכי בכבדות, יום שבת, אמיר נתן לי להמשיך
לישון, שקט מסביב, ברקע רחש דיבורים חד-גוני. יצאתי מהחושה
באיטיות, התמתחתי מביט בים ופוזל לעבר ההרים. הלכתי לכיוון
קולות השיחה, בחורה מלאה ישבה בצמוד לסעיד במרפסת בית הבטון,
בחורה שמנמנה, לבושה במכנסיים כחולים רחבים, גופייה בהירה
ושיער בלונד פסים צרוב, מדברת, מדברת ומדברת - עברית, ערבית,
אנגלית, ידיים. הבטתי בה וחשבתי שבטח הייתה פעם מתנדבת באיזה
קיבוץ, לא מגולחת ברגליים ובבית השחי חבל על הזמן, מלאה כבר
אמרתי, אירופאית, ארבעים פלוס, באה להתערות עם הבדווים?! מספרת
לסעיד סיפורים והוא שותק ושוב שותק, מידי פעם מנענע בראשו,
מדליק עוד סיגריה מקומית ומשנה טיפה תנוחה, משקיף על הים המציץ
אליו מבעד לסוכה ולעצי הדקל הנמוכים. רכס ההרים הערב הסעודי
ממול בוהק ומכאיב כבר לעיניים. יש עליו, על סעיד, לפחות חמישים
וחמש, נולד באל עריש וגדל בעקבה, כפי שנראה שומר את מחשבותיו
לעצמו, אולי שנים של שלטון מצרי, אולי? המתנדבת נפרדה ממנו
לשלום וסעיד חזר לפינה שלו בתוך בית הבוץ המוגן.

ואני? אני חושב על סנטה קלאוס ועל אסלן האריה ונזכר גם במכשפה
ובארון הבגדים... ההורים שלי בוודאי יהיו שמחים, הגיע הזמן
לעוד נכד, לא? אבל אני בעיקר מוטרד מהעובדה ששוב יהיה לי ילד
שיגדל בנפרד, פעם אצל אבא ופעם אצל אמא ופעם סבא וסבתא...

סיימנו את ארוחת הבוקר, נזכרתי שהבאתי בכל זאת קצת קולטורה
לראס, נייר טואלט פלוס מגבונים לחים - הגיע זמן מצוות
מטבוליזם... בסיום ברכתי על המוגמר ויצאתי עם אמיר לצעידה קלה
לחוף הסמוך, החוף המקורי של הראס. התיישבנו בספסל במרכז המאהל
וסידרנו את חיילי השח. אמיר קרע למקומיים את הצורה וסחט שילוב
של אנחות אכזבה והתפעלות מהקבוצה, שהחלה להיאסף סביבנו מחלקת
עצות לשחקן המקומי התורן.

אכלתי אורז וקישואים ולארוחת צהריים תרגלתי קצת אקורדים בגיטרה
של אחד הישראלים מנסה לעשות רושם על אודליה הרזה. האמת, בא לי
דווקא צ'יפס ועוד יותר אני משוכנע שבא לי דווקא על ניקול
קידמן. ממולי אודליה הדקיקה ודייויד השחיף, היא בת עשרים ושבע,
רזה (כבר אמרנו) עם חזה קטן וחצוף ושיער שחור ארוך ולא חפוף,
ומאחוריה מלטף ונושף על כתפייה דייויד, בריטי כסוף שיער בן
ארבעים ואחת, שהאמת נראה יותר כמו בן חמישים, כחוש בצורה
מדאיגה, אבל מה, שיחק אותה האנגלי, אחלה דייג, דג לו חזה זקוף
ורענן.

אין פיצוציות בסביבה. אני מציע לאמיר סיור לימודי לנואייבה,
אחרי שהבנתי סופית שדייויד הכסוף לא מרפה מאודליה השדופה. נו,
בסה"כ שלוש שעות הליכה איטית מהראס לנואייבה. בשוק של נואייבה
רכשנו שני שטיחים, אחרי שאמיר ווידא שאכן לא נודף מהם ריח
גמלים (בפעם הקודמת חברה שלו זרקה את השטיח מהבית, הייתה לה
משום מה העדפה לריחות של כבשים), העמסנו על מונית מזדמנת
וחזרנו אחר הצהריים לראס. פתאום גיליתי כמה חסר לי החימום
הקבוע הזה ליד האוזן. אין פה קליטה, אני אומר לאמיר! האמת, יש,
אבל צריך לטפס על הגבעה של הראס. הלכתי קצת להתחבר
לציביליזאציה. הדרך לראש הגבעה גרמה לי לכמה אגלי זעה. דונה
השאירה לי הודעה, רצתה לדעת מתי בדיוק אני חוזר.

שוב התעוררתי מקלף מעלי את הכילה, עדיין אצל סעיד, בוקר יום
ראשון, בדרך לנקות את קורי השינה מזמינים ארוחת בוקר וחושבים
מה לא לעשות היום, אולי לא נשנרקל? ואולי לא נלך לטייל? ואולי,
ואולי לא נעשן? אולי או שמא? התיישבנו בסוכה מחכים למגש
האליפטי עם ארוחת בוקר.

- "התעייפת מהטיול אתמול?", אני שואל.
- "לא"
- "הכל בסדר?"
- "כן"
- "אנחנו ידידותיים על הבוקר, הא? מה דעתך על איזה שש-בש או
דמקה?"
- "שלילי!"
- "הממ, אולי נבדוק את הבחורות אצל עלי בחוף הסמוך. אומרים שיש
שם שתי ישראליות נחמדות", אני ממשיך בשלי.
- "אולי לא!"
- "אהה, למה אתה לא אומר, זו לינדט, נכון?", נזכרתי בשיחה
מארוחת הבוקר, "אמרת שקוראים לה לינדט, כמו השוקולד, לא?"
- "לינט, חבוב, רוני לינט".
- "יענו גרמניה ייקית, הא? אז היא בטח מכירה את לינט מהקיבוץ
שלי".
- "לא נראה לי!"
- "האמת, גם לי לא. תגיד, תזכיר לי איפה דגת אותה?"
- "ברשת"
- "בדביבון אתה מתכוון?"
- "כן, בקופידון"
- "ואיך היא נראית?"
- "אין לי מושג!"
- "אני מבין, ז'תומרת המצב בהחלט קשה!"
- "חשבתי על משהו, מה דעתך על התערבות?"
- "דבר!"
- מי שמאבד אחרון את בתוליו ב 2004 מזמין את השני לארוחה
במהרדג'ה ברמלה"
- "כולל הבחורה?"
- "כולל!"
- "הולך", אמיר סיכם.
- "או-קיי, אני ברשותך חוזר לשחקניות שלי"
- "תהנה"

נדבר לאט, נדבר מהר, ננוח קצת בין החלפת המקצבים, אדשה, שוב
אני מהרהר והוזה הפעם על סלמה הייק או אולי זו הייתה קייט
וינסלט, שיורדות איתי לצלילה לילית, ועל לייני הכושית האתלטית
שלי מג'מייקה... כולן מן אללה... "אני צריכה תשובה, לפני שאני
הולכת לבנק הזרע!". "דונה זה לא יעבוד!". "למה לא?". "זה
להכניס ראש בריא למיטה חולה". "הבן שלך ילד מקסים ומאושר, איפה
הבעיה?", היא זרקה. "אני רוצה הפעם לגדל אותו כל יום ולא רק
בסופי שבוע". "תבוא לגור איתי", היא מחתה דמעה. "דונה, את
יודעת שזה לא יילך!", חייכתי במרירות, "ניסינו בלי שום קשר
לפני כמה שנים ומזל שנשארנו חברים". "תחשוב על זה, טוב?"

שוב אנחנו מדדים באיטיות לחוף הדרומי של הראס, מעבירים את הזמן
מארוחה לארוחה. ממולנו ליד המים ג'ינג'י הנווד התורן, שמתגורר
פה כבר כמה חודשים. ג'ינג'י ג'אגלר מקצועי, מקפיץ חמישה ושישה
כדורים במקביל, מסביבו שני ילדים בדואים המתלהבים מהמופע הלא
צפוי. ג'ינג'י מושך בזקן המרשים שלו תוך כדי הג'ינגול ומרוויח
ביושר קריאות התלהבות מהקהל הצעיר. יש לו זקן נוקשה לג'ינג'י,
זקן בצבע חום חלודה, שלא היה מבייש גם את הרב עובדיה, ילד בן
ארבעים, לא מוטרד מכסף, לא מבחורות (האמת שלא שאלתי לגבי
הבחורות), לא ממגורים, בונה בובות כתחביב ומתנווד במקצועיות
בעולם... ג'ינג'י!

השמש שוקעת בגב, בהרים חום, אדום וורוד. אנחנו מתרוממים
באיטיות מהשולחן ומתחילים לחזור אל סעיד, חושך משתרר מסביב.
התיישבנו איתו ליד המדורה, סעיד רכון כרגיל בפינה, טכניקת
הדלקת האש שלו מרשימה, מינימום נשיפות, לכל היותר שתיים,
שנורות בחדות בדיוק למיקום הנכון. סעיד מעמיד את הלהבות בשלשות
ואלה עולות בעוצמה מתוך הגחלים, מעליהן מתבשל בפינג'אן עוד
סיבוב של תה חם ומתוק. מהיום שהוא קנה את האדמה פה בראס, הוא
תמיד רצה למכור, כבר יותר מעשר שנים. יש לו שלושה ילדים,
לסעיד, כנראה שתי נשים ואולי שניים שלושה נכדים. הם לא בסביבה,
והוא כנראה התרגל כבר ללבד. כל יום רוכן עם רדת החשכה, במרפסת
של בית הבטון, רוכן על יד שמאל ועם ימין מארגן את המדורה ואת
התה התמידי. כשהוא לא שותה הוא מעשן ובין לבין משנה תנוחה
וחושב וחושב (ואולי לא?). קרח סעיד, חוץ משאריות שיער בצידי
הגולגולת, בוהק תמידית מצחו הכהה, הוא לא מרבה במילים, הוא
והבטון והבוץ מסביב, לבד. לעיתים קרובות בחורף החושות בחוף שלו
ריקות מאורחים. סעיד לא מתרגש ממחשבותיי ושב ונכנס לבית הבטון.
אני ואמיר נשארנו לערב אחרון בסוכה.

- "מה השעה?", שאלתי.
- "לא יודע, אין לי שעון. אתה תקוע, אתה לא חושב?"
- "כן, זו הבעיה, אני חושב יותר מידי"

ושוב אני מרחף... הפעם עם ונסה (פאראדי), וכמובן עם דונה.
הריחוף נפסק בחטף מול העיניים הכל כך רציניות ורוצות שלה
וההבנה החותכת, שאני לא סגור... "דונה, תני לי כמה ימים בסיני
ואני חושב שאהיה מסוגל להחליט", התחננתי. לכל הרוחות, איך היא
נחתה עלי עם הילד הזה, איך???

- "תרגיע, אתה מייצר פעילות בכוח, שקט, שקט, תרגיע!", אמיר חתך
אותי.
- "המצב פה קשה, אין פאבים, אין אינטרנט, אין DVD, אין
קולנוע... ", עניתי מקטר.
- "מתרגלים"
- "והכל, הכל כל כך רחוק, הדירה בבני ברק, הבן שלי, דונה..."
- "אני לא יודע מה נזכרת בדונה, אבל תמסור לה ד"ש כשנחזור, לא
ראיתי אותה מאז טיול האופניים בכרמל"
- "אני אמסור, מבטיח"

יום אחרון, מתעוררים מאוחר, מצחצחים שיניים ומביטים על ההרים,
חום וים כחול. נשכבתי על הגב וחשבתי שצריך לצבוע את התקרה
בדירה בבני ברק בחום של סיני (כן, אחת לשבוע חולפת לי איזו
מחשבה פולנית בראש, קורה). אנחנו יושבים בסוכה ומחכים לסעודה
האחרונה, מסביב הנרות הכבויים מליל אמש טמונים עדיין בבקבוקי
הפלסטיק ליטר וחצי. הלכנו להיפרד מהישראלים שהכרנו, אודליה
ודייויד וג'ינג'י, שאמר שהוא רוצה טרמפ בדרך חזרה, נווד מקצועי
כבר אמרנו...

המונית ממתינה בסבלנות מאחורי מצודת הבטון. אנחנו נפרדים לשלום
מהצוות ומסעיד, עולים על הכביש עם הפנים צפונה... מתרחקים.
ושוב הכל כל כך רחוק, ההרים והים וסעיד ואודליה.
ושוב הגבול, ושוב כביש הערבה חוצה את הנוף המוכר - וואלה, באמת
יש דמויות בלבן על הכביש!
אני מתחבר במהירות למציאות, לוחץ על הכפתור והפלאפון מצלצל
כמעט מיידית.
- היי, מה נשמע?
- הכל בסדר, אמא. חזרנו.
- ד"ש לאמיר.
- בסדר, ביי.

ברדיו אהוד בנאי שר על מאיר אריאל... אמיר מחייג...
- "אהלן, נטע"
- "חיכית לי?"

ואני? אני חושב על אומה טורמן הורגת את ביל... ובעיקר, בעיקר
אני חושב על דונה, שכל כך רוצה ילד, אבל אני פשוט לא מסוגל, לא
מסוגל לגדל עוד ילד ולדעת מראש שאני הולך להתגעגע אליו כל יום
מחדש...


ראס השיטאן, ינואר 2004



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/10/04 0:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מג'יקל בול

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה